מבואות לספרות התנאים, מבואות למסכות מן המשנה, שבת

« Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Challah Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Eruvin »

3 תוספות על חגיגה פתח ↗

מעילות מכתב כתיבי וכו' מקרא מועט והלכות מרובות. מתוך פרש"י משמע שהוא פירוש התלויין בשערה שיש בו הלכות מרובות תלויין ברמז מקרא מועט כהר התלוי בשיער הראש וקשה למורי מאי פריך בגמרא מעילות מכתב כתיבי ודאי כתיבי אבל יש בהן הלכות הרבה והיינו מקרא מועט והלכות מרובות ומיהו לפי מה שפירש רש"י תלויות ברמז משמע דסבירא ליה דבהדיא לא כתיבי אך גבי שבת פירש מיכתב כתיבי פי' טובא אזהרות כתיבי בשבת מאי מקרא מועט דקאמר מתני' והכי לא אפשר לי לפרש גבי מעילות וגם משמע דבהדיא קאמר דכתיבי ונראה להר"ר אלחנן לפרש דמילתא באפי נפשיה היא מקרא מועט וקאי לאהלות ויש בהן מקרא מועט אבל ההלכות מרובות ובכמה ספרים יש ריוח בין מקרא מועט אדלעיל א"כ משמע דמילתא באפי נפשיה הוא אך בתוספתא פ"א תנא מקרא מועט והלכות מרובות כהררין התלויין בשערה ואין להם על מה שיסמכו מכאן היה אומר רבי יהושע צבחר בצבחר ר"ל מקרא מועט ותולה ברמז מועט דמשמע כדפירש רש"י ופירש כדפרש"י על הא דקאמר מקרא מועט שברמז נתנו:

6 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׂ עָבְדִין הֲוֵויי בְהָדָא פִירְקָא תְּלַת שְׁנִין וּפְלוּג. אַפְקוֹן מִינֵּיהּ אַרְבָּעִין חָסֵר אַחַת תּוֹלְדוֹת עַל כָּל חָדָא וְחָדָא. מַן דְּאַשְׁכְּחוֹן מִיסְמוֹךְ סָמְכִין. הָא דְלָא אַשְׁכְּחוֹן מִיסְמוֹךְ עַבְדּוּנֵיהּ מִשּׁוּם מַכֶּה בְפַטִּישׁ. בְּנוֹי דְרִבִּי חִיָיא רוֹבָא עָבְדָן הֲוֵויי בְהָדֵין פִירְקָא שִׁיתָא יַרְחִין. אַפְקוֹן מִינֵּיהּ שִׁית מִילִּין עַל כָּל חָדָא וְחָדָא. בְּנוֹי דְרִבִּי חִיָיא רוֹבָא הֲוֵויי בְשִׁיטַּת אֲבוּהוֹן. דְּתַנֵּי רִבִּי חִיָיא. הַקּוֹצֵר הַבּוֹצֵר הַמּוֹסֵק הַגּוֹדֵד הַתּוֹלֵשׁ הָאוֹרֶה כּוּלְּהֹן מִשּׁוּם קוֹצֵר. אָמַר רִבִּי סִידוֹר. יְהוּדָה בְּרִבִּי עָבְדִין הֲוֵויי בְּמַכְשִׁירִין שִׁיתָא יַרְחִין. בְּסוֹפָא אֲתַא חַד תַּלְמִיד מִן דְּרִבִּי סִימַאי וּשְׁאִיל לֵיהּ וְלָא אַגִּיבֵיהּ. אָמַר. נִיכָּר הוּא זֶה שֶׁלֹּא עָבַר עַל פִּיתְחָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה. אַרְבָּעִים אֲבוֹת מְלָאכוֹת חָסֵר אַחַת. לֵיידָא מִילָּה. שֶׁאִם עֲשָׂאָן כּוּלָּם בְּעֶלֶם אֶחָד אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא אַחַת. תַּנָּא רִבִּי זַכַּאי קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. זִיבֵּחַ קִיטֵּר וְנִיסֵּךְ בְּעֶלֶם אֶחָד חַיָיב עַל כָּל אַחַת וָאַחַת. אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן. בַּבָלַיָיא. עֲבַרְתְּ בָיָדָךְ תְּלָתָא נְהָרִין וְאִיתָבַּרְתְּ. אֵינוֹ חַיָיב אֶלָּא אַחַת. עַד לָא יַתְבְּרִינֵּהּ בְּיָדֵיהּ יֵשׁ כָּאן אַחַת וְאֵין כָּאן הֵנָּה. מִן דְּתַבְרָהּ בְּיָדֵיהּ יֵשׁ כָּאן הֵנָּה וְאֵין כָּאן אַחַת. רִבִּי בָּא בַּר מָמָל בְּעָא קוֹמֵי דְּרִבִּי זְעִירָא. וִיהֵא חַיָיב עַל כָּל אַחַת וָאַחַת. כְּמַה דְתֵימַר גַּבֵּי שַׁבָּת. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה כְּלָל. לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבוֹתֵיכֶם. פְּרָט. הֲלֹא הַבְעָרָה בִּכְלָל הָיְיתָה וְיָצָאת מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד. לוֹמַר. מַה הַבְעָרָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַיָיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אַף כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְחַיֵיב עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אַף הָכָא. לֹא תָעָבְדֵם כְּלָל. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם פְּרָט. וַהֲלֹא הִשְׁתַּחֲוָיָה בִּכְלָל הָיְתָה וְלָמָּה יָצָאת מִן הַכְּלָל. לְלַמֵּד. מַה הִשְׁתַּחֲוָיָה מְיוּחֶדֶת מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַיָיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אַף כָּל מַעֲשֶׂה וּמַעֲשֶׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ לְחַיֵיב עָלָיו בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אָמַר לֵיהּ. בַּשַּׁבָּת כְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר. וּבָעֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל שֶׁהוּא בְצַד הַפְּרָט. אָמַר לֵיהּ. וְהָכְתִיב לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר זֹבֵחַ לָאֱלֹקִים יָחֳרָם. הֲרֵי כְּלָל בְּמָקוֹם אַחֵר וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר. אָמַר לֵיהּ. כֵּיוָן שֶׁאַתְּ לוֹמֵד מִצִּדוֹ. אֲפִילוּ כְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד אֵי אַתְּ לָמֵד. חֲבֵרַיָיא אָמְרִין. לֹא שַׁנְיָיא. בֵּין שֶׁכְּלָל בְּמָקוֹם אֶחָד וּפְרָט בְּמָקוֹם אַחֵר. בֵּין שֶׁכְּלָל וּפְרָט בְּמָקוֹם אֶחָד. כְּלָל וּפְרָט הוּא. בַּשַּׁבָּת כְּלָל וְאַחַר כָּךְ פְּרָט. בָּעֲבוֹדָה זָרָה פְּרָט וְאַחַר כָּךְ כְּלָל. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר. לֹא שַׁנְיָיא. בֵּין שֶׁכְּלָל וְאַחַר כָּךְ פְּרָט. בֵּין שֶׁפְּרָט וְאַחַר כָּךְ כְּלָל. בֵּין שֶׁכְּלָל וּפְרָט וּכְלָל. כְּלָל וּפְרָט הוּא. בַּשַׁבָּת כְּלָל בָּעֲבוֹדָתָהּ וּפְרָט בָּעֲבוֹדָתָהּ. בָּעֲבוֹדָה זָרָה כְּלָל בָּעֲבוֹדָתָהּ וּפְרָט בִּמְלָאכוֹת הַגָּבוֹהַּ. אָמַר רִבִּי מָנָא. הַבְעָרָה שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ יָצָאת. הִשְׁתַּחֲוָיָה לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְלַמֵּד עַל עַצְמָהּ. שֶׁאֵינַהּ מַעֲשֶׂה. אַתְיָא כְּהַהִיא דְתַנֵּי חִזְקִיָּה. זוֹבֵחַ לָאֱלֹקִים יָחֳרָם. יָצָתָה זְבִיחָה לְלַמֵּד עַל הַכֹּל. הִשְׁתַּחֲוָיָה לְלַמֵּד עַל עַצְמָהּ. שֶׁאֵינַהּ מַעֲשֶׂה. אוֹ חִלֻּף. דָּבָר שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה מְלַמֵּד. וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲשֶׂה אֵינוֹ מְלַמֵּד. דָּמַר רִבִּי יִרְמְיָה. הַבְעָרָה לְצוֹרֶךְ יָצָאת. לְלַמֵּד עַל בַּתֵּי דִינִים שֶׁלֹּא יְהוּ דָנִין בַּשַּׁבָּת. וּמַה טַעֲמָא. נֶאֱמַר כָּאן בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם. וְנֶאֱמַר לְהַלָּן וְהָיוּ אֵלֶּה לְחַֻקּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם. מַה מוֹשְׁבֹתֵיכֶם שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן בְּבָתֵּי דִינִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אַף מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן בְּבָתֵּי דִינִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדּוּמָא. מִכֵּיוָן דְּתֵימַר. לְצוֹרֶךְ יָצָאת. כְּמִי שֶׁיָּצָאת שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ. וְדָבָר שֶׁיָּצָא שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ מְלַמֵּד. הָדָא אָמְרָה. דָּבָר אֶחָד שֶׁיָּצָא לְצוֹרֶךְ אֵינוֹ חוֹלֵק. וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ חוֹלֵק. שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּצְאוּ מִן הַכְּלָל מָהוּ שֶׁיַּחֲלוֹקוּ. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. מְנַיִין הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וּמִבְּשַׂר אָשָׁם וּמִבְּשַׂר קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים וּמִבְּשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים וּמוֹתָר הָעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם וְלֶחֶם הַפָּנִים וּשְׁיֵרֵי מְנָחוֹת וּמִן הַשְּׂאוֹר וּמִן הַדְּבַשׁ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. תַּלְמוּד לוֹמַר כִּי כָל שְׂאוֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיי. הָא כָּל שֶׁיֵּשׁ מִמֶּנּוּ לָאִישִּׁים הֲרֵי הוּא בְּבַל תַקְטִּירוּ. רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. וְיֵצְאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וִילַמְּדוּ עַל הַקֳּדָשִׁים לַכֶּבֶשׁ. אָמַר לֵיהּ. כְּהָדָא דְתַנֵּי. הַמִּזְבֵּחַ. אֵין לִי אֶלָּא הַמִּזְבֵּחַ. וּמְנַיִין לְרַבּוֹת אֶת הַכֶּבֶשׁ. תַּלְמוּד לוֹמַר וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ. יָכוֹל לָעֲבוֹדָה וְשֶׁלֹּא לָעֲבוֹדָה. תַּלְמוּד לוֹמַר לְרֵיחַ נִיחוֹחַ. לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא לָעֲבוֹדָה. אָמַר לֵיהּ. אוֹתָם מִיעוּט. אֵילּוּ חַיָיבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. וְאֵין שְׁאַר כָּל הַקֳּדָשִׁים חַיָיבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. מִפְּנֵי שֶׁכָּתוּב אוֹתָם. הַא אֵינוֹ כָתוּב אוֹתָם מְלַמְּדִין. הָדָא אָמְרָה. שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּצְאוּ מִן הַכְּלָל אֵינָם חוֹלְקִין. אַמַר רִבִּי חֲנַנְיָה בְרֵיהּ דְּרִבִּי הִלֵּל. לַחֲלוֹק אֵינָן חוֹלְקִין. הָא לְלַמֵּד מְלַמְּדִין. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן לֹא אָמַר כֵּן. אֶלָּא רִבִּי אֶלְעָזָר שָׁאַל לְרִבִּי יוֹחָנָן. וְיֵצְאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם וִילַמְּדוּ עַל כָּל הַקֳּדָשִׁים לַכֶּבֶשׁ. אָמַר לֵיהּ. אוֹתָם מִיעוּט. אֵילּוּ חַיָיבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. וְאֵין שְׁאַר כָּל הַקֳּדָשִׁים חַיָיבִין עֲלֵיהֶן לַכֶּבֶשׁ. הָדָא אָמְרָה. דָּבָר אֶחָד שֶׁיָּצָא מִן הַכְּלָל לְצוֹרֶךְ אֵינוֹ חוֹלֵק. וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ חוֹלֵק. וּשְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּצְאוּ מִן הַכְּלָל אֵינָן חוֹלְקִין. וּכְרִבִּי יִשְׁמָעֵאל חוֹלְקִין. דְּאָמַר רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה. דִּבְרֵי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. שְׁנֵי דְבָרִים שֶׁיָּצְאוּ מִן הַכְּלָל חוֹלְקִין. דְּתַנֵּי רִבִּי יִשְׁמָעֵאל. לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. וַהֲלֹא הַנִּיחוּשׁ וְהָעִינּוּן בִּכְלָל הָיוּ. וְיָצְאוּ מִן הַכְּלָל לְחִילּוּק. כְּלָל בְּהִיכָּרֵת וּפְרָט בְּהִיכָּרֵת. מִילְּתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמְרָה. כְּלָל וּפְרָט הוּא. דָּמַר רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתֻ. אֲחוֹתוֹ בִכְלָל הָיְיתָה וְיָצָאת מִן הַכְּלָל לְחִילּוּק עַל הַכְּלָל. הָתִיב רִבִּי אֶלְעָזָר. וְהָכְתִיב וְעֶרְוַת אֲחוֹת אִמְּךָ וַאֲחוֹת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה כִּי אֶת שְׁאֵירוֹ הֶעֱרָה. אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָצָאת לִידוֹן בָּעֲרָיָיה. אָמַר לֵיהּ. וְהָכְתִיב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִילָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקוֹרָהּ הֶעֱרָה. אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָצָאת לִידוֹן בָּהּ אֶת הַמְעָרֶה כְגוֹמֵר. שֶׁלֹּא תֹאמַר. הוֹאִיל וְאֵין חַיָיבִין עָלֶיהָ אֶלָּא מִשֵּׁם טוּמְאָה לֹא נַעֲשֶׂה בוֹ אֶת הַמְעָרֶה כְגוֹמֵר. לְפוּם כֵּן צָרַךְ מֵימַר. חַיָיב עַל כָּל אַחַת וָאַחַת. אָמַר לֵיהּ. וְהָכְתִיב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת דֹּדָתוֹ עֶרְוַת דֹּדוֹ גִּלָּה. אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָצָאת לִידוֹן בָּעֲרִירִי. וְהָכְתִיב וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֵשֶׁת אָחִיו נִדָּה הִוא. אָמַר לֵיהּ. לְצוֹרֶךְ יָצָאת לִידוֹן בָּעֲרִירִי. דָּמַר רִבִּי יוּדָן. כָּל הָהֵן דִּכְתִיב עֲרִירִים יִהְיוּ הַוְיָין בְּלֹא בָנִים. עֲרִירִים יָמוּתוּ קוֹבְרִין אֶת בְּנֵיהֶן.

7 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

כָּל אֲבוֹת מְלָאכוֹת מִן הַמִּשְׁכָּן לָמְדוּ. מַה חֲרִישָׁה הָיְתָה בַמִּשְׁכָּן. שֶׁהָיוּ חוֹרְשִׁין לִיטַּע סַמְמָנִין. כַּמָּה יַחֲרוּשׁ וִיהֵא חַיָיב. רִבִּי מַתַּנְיָה אָמַר. כְּדֵי לִיטַּע כְּרֵישָׂה. רִבִּי אָחָה בַּר רַב. כְּדֵי לִיטַּע זִכְרוּתָהּ שֶׁל חִיטָּה. תַּמָּן תַּנִּינָן. זֶרַע קִישּׁוּאִין שְׁנַיִם חַיָיב. זֶרַע דְּילוּעִים שְׁנַיִם. זֶרַע פּוֹל מִצְרִי שְׁנַיִם. תַּנֵּי. חִטִּים מָדִיּוֹת שְׁתַּיִם. רִבִּי שְׁמוּאֵל בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָא. חִיטִּין עַל יְדֵי שֶׁהֵן חֲבִיבוֹת עָשׁוּ אוֹתָן כִּשְׁאַר זֵירְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין. וְכָל דָּבָר שֶׁהוֹא לַהֲנָיַית קַרְקַע חַיָיב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. הַחוֹפֵר. הָחוֹרֵץ. הָנּוֹעֵץ. הָמְדַיֵיר. הַמְעַדֵּר. הַמְזַבֵּל. הַמְכַבֵּד. הַמְרַבֵּץ. הַמְפַעְפֵּעַ גּוּשִׁים. הַמַּבְרֶה בַּחֳרַשִׁים. הַמַּצִית אֶת הָאוּר בְּחִישַׁת קָנִים וּבְאֲגַם תְּמָרִים. וּכְרִבִּי זְעִירָא אַמָּת הַמַּיִם שֶׁהִיא מַכְשֶׁרֶת צְדָדֵיהָ לִזְרִיעָה. הַמְסַקֵּל. הַבּוֹנֶה מַדְרֵיגוּת. הַמְמַלֵּא אֶת הַנְּקָעִים שֶׁתַּחַת הַזְּתִים. וְהָעוֹשֶׂה עוּגִּיּוֹת לַגְפָנִים. וְכָל דָּבָר שֶׁהוֹא לַהֲנָיַית קַרְקַע חַיָיב מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ.

21 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין צָרִין עַל עֲיָירוֹת שֶׁל גּוֹיִם פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֶם לַשַּׁבָּת. וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין. וְכֵן הָיָה שַׁמַּאי אוֹמֵר: ״עַד רִדְתָּהּ״, אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.

26 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

הלכה: כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת כול׳. דַּלְתוֹת הַבַּיִת דְּרוּבָה וְדַלְתּוֹת הַכֵּלִים דְּרוֹבָן. דַּלְתוֹת הַבַּיִת דְּרוּבָה. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלָן בַּשַּׁבָּת. דַּלְתוֹת הַכֵּלִים דְּרוּבָה שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפָּרְקוּ בַּשַּׁבָּת נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. לְפִי שֶׁאֵינָן מִן הַמּוּכָן. וְאֵין תַּשְׁמִישָׁן אֶלָּא עַל גַּבֵּי קַרְקַע. רִבִּי אַבָּהוּ בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁנֶּחְשְׁדוּ לִהְיוֹת מְחַלְּלִין יָמִים טוֹבִים וְשַׁבָּתוֹת. הָדָא הִיא דִכְתִיב בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דוֹרְכִים גִּיתּוֹת בַּשַּׁבָּת וְעוֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וגו׳. וְאָסְרוּ לָהֶן הַכֹּל. כֵּיוָן שֶׁנִּגְדְּרוּ. הָיוּ מַתִּירִין לָהֶן וְהוֹלְכִין עַד שֶׁהִתִּירוּ לָהֶן אֶת הַכֹּל. חוּץ מִן הַמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁלְמַחֲרֵישָׁה. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אַף הַצִּיפְּרִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אַף הַהוֹגִין. מְדוּכָה. אִם יֵשׁ בָּהּ שׁוּם מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ. וְאִם לָאו אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָהּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. אִם הָיְתָה מְדוּכָה קְטַנָּה נִיתֶּנֶת עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן הֲרֵי הִיא כִקְעָרָה וּמְטַלְטְלִין אוֹתָהּ בַּשַּׁבָּת. רִבִּי יוֹסֵי רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. קוֹדֶם לְהַתָּרַת כֵּלִים שָׁנוּ. תַּמָּן תַּנִּינָן. קְלַוֹסְטְרָא. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר. שׁוֹמְטָהּ מִפֶּתַח זוֹ וְתוֹלָהּ בַּחֲבֵירוֹ בַּשַּׁבָּת. רִבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר. הֲרֵי הִיא כְּכָל הַכֵּלִים וּמִיטַּלְטֶלֶת בֶּחָצֵר. דְּבֵי רִבִּי יַנַּאי אָמְרֵי. בְּחָצֵר שֶׁלֹּא עִירִיבָה הִיא מַתְנִיתָא. אִם בְּחָצֵר שֶׁלֹּא עִירִיבָה הָדָא הִיא דְתַנִּינָן. הֲרֵי הִיא כְּכָל הַכֵּלִים וּמִיטַּלְטֶלֶת בֶּחָצֵר. רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי חֲנַנְיָה מַטֵּי בָהּ בְשֵׁם רִבִּי אֶלְעָזָר. קוֹדֶם לְהַתָּרַת כֵּלִים שָׁנוּ. אִי קוֹדֶם לְהַתָּרַת כֵּלִים שָׁנוּ הָדָא הִיא דְתַנִּינָן. הֲרֵי הִיא כְּכָל הַכֵּלִים וּמִיטַּלְטֶלֶת בֶּחָצֵר. כִּשְׁלֹֹשָׁה כֵלִים הַמִּיטַּלְטְלִין בֶּחָצֵר. וְאֵילּוּ הֵן. סַכִּין קְטַנָּה וּמִקְצוֹעַ שֶׁלְדְּבֵילָה וְזוֹמֵילִיסְטִרָא. חֲצוֹצֶרֶת. תּוֹקֵעַ הַשְּׁלִישִׁית בְּרֹאשׁ הַגַּג וּמַנִּיחָהּ בִּמְקוֹמָהּ. וְלֹא כֶלִי הוּא. אָמַר רִבִּי יוּדָן. קוֹדֶם לְהַתָּרַת כֵּלִים שָׁנוּ. רִבִּי זְעוּרָא בְשֵׁם רִבִּי אֶלָעָזָר. קָנִים וּמַקְלוֹת קוֹדֶם לְהַתָּרַת כֵּלִים שָׁנוּ. לְוָוחִין שֶׁלְסְפִינָה אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן בַּשַּׁבָּת. אִם הָיוּ מְכוּסִּין עַל גַּבֵּי כֵלִים אוֹ עַל גַּבֵּי אוֹכְלִין הֲרֵי הֵן כְּכִיסּוּי כָּל הַכֵּלִים וּמְטַלְטְלִין אוֹתָן בַּשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי לָא. אַף עַל גַּב דְּתֵימַר. כְּכִיסּוּי כֵלִים. וְהוּא שֶׁיְּהֵא עֲלֵיהֶן תּוֹאַר כֶּלִי. כָּל שֶׁנִּיטַּל בִּשְׁנַיִם מְטַלְטְלִין אוֹתָן. בִּשְׁנָיִם בְּאַרְבָּעָה וּבַחֲמִשָּׁה אָסוּר. אָמַר. רִבִּי זְעוּרָא. מִכֵּיוָן דְּאַתְּ אָמַר. בִּשְׁנַיִם מוּתָּר. אֲפִילוּ בְּאַרְבָּעָה וּבַחֲמִשָּׁה מוּתָּר. מַה דְמַר רִבִּי מָנָא. אָמַר בִּימֵי רִבִּי יוֹסֵה הֲווֹן טַלְיָיא טְעִינִין סַפְסְלָה דְּרִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי וְסַבַּיָיא מְסַיְיעִין לְהוֹן. רִבִּי לָעְזָר בְּשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. מַעֲשֶׂה הָיָה וְטִילְטְלוּ קָרוֹן שֶׁל בֵּית רִבִּי בַּשַּׁבָּת. וְלָאו כֶלִי הוּא. שֶׁלֹּא תֹאמַר. הוֹאִיל וְאֵין תַּשְׁמִישָׁן אֶלָּא עַל גַּב מְקוֹמָן אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן בַּשַּׁבָּת. רַב יְהוּדָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. קּוּפּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְסוּגִין הַגְּדוֹלִים מְטַלְטְלִין אוֹתָן בַּשַּׁבָּת. שֶׁלֹּא תוֹמַר. הוֹאִיל וְתַשְׁמִישָׁן בִּמְקוֹמָן אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. רִבִּי אַבָּא בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. מַכְבֵּשׁ מִיטּוֹת מְטַלְטְלִין אוֹתָן בַּשַּׁבָּת. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב. כּוֹבֶד הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן מְטַלְטְלִין אוֹתָן חוּץ מִן הָעוֹמְדִין. אָמַר רִבִּי בָּא. הָדָא דְתֵימָר בְּעוֹמְדִין שֶׁשָּׂם. אֲבָל בְּעוֹמְדִין שֶׁבָּן מוּתָּר. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב יְהוּדָה בְשֵׁם רַב. קָנִים וַחֲבָלִים שֶׁל קורייס מְטַלְטְלִין אוֹתָן בַּשַּׁבָּת. מַה דְּרִבִּי יוֹסֵה אָמַר. רִבִּי יוֹחָנָן שָׁאַל לְרִבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי. מָהוּ לְטַלְטֵל כְּלֵי קורייס בַּשַּׁבָּת. אָמַר לֵיהּ. מְטַלְטְלִין. רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא רִבִּי יוֹחָנָן שָׁאַל לְרִבִּי יְהוּדָה בֶּן לֵוִי. מָהוּ לְטַלְטֵל כְּלֵי קורייס בַּשַּׁבָּת. אָמַר לֵיהּ. אֵין מְטַלְטְלִין. אָמַר לֵיהּ. לָמָּה. אָמַר לֵיהּ. מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְטַלְטְלִין. משנה: נוֹטֵל אָדָם קוּרְנָס לִפְצּוֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים. קִירְדּוֹם לַחְתּוֹךְ בּוֹ אֶת הַדְּבֵילָה. מְגֵירָה לַגּוֹר בָּהּ אֶת הַגְּבִינָה. מַגְרֵיפָה לִגְרוֹף בָּהּ אֶת הַגְּרוֹגְרוֹת. אֶת הָרַחַת וְאֶת הַמַּלְגֵּז לָתֵת עָלָיו לַקָּטָן. אֶת הַכּוּשׁ וְאֶת הַכַּרְכַּר לִתְחוֹב בּוֹ. מַחַט שֶׁל יָד לִיטּוֹל בָּהּ אֶת הַקּוֹץ וְשֶׁל סַקָּאִין לִפְתּוֹחַ בּוֹ אֶת הַדֶּלֶת: הלכה: נוֹטֵל אָדָם קוּרְנָס לִפְצּוֹעַ בּוֹ אֱגוֹזִים. הָא שֶׁלֹּא לִפְצֹּעַ בּוֹ לֹא. מַתְנִיתָא דְרִבִּי נְחֶמְיָה. דְּאָמַר רִבִּי נְחֶמְיָה. אֵין נִיטָּלִין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ.

28 שבת פתח ↗

וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר רַב אוֹשַׁעְיָא אָמַר רַב אַסִּי: מַאן תְּנָא שְׁבִיתַת כֵּלִים דְּאוֹרָיְיתָא — בֵּית שַׁמַּאי הִיא וְלָא בֵּית הִלֵּל, לְבֵית שַׁמַּאי בֵּין קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה בֵּין דְּלָא קָעָבֵיד מַעֲשֶׂה — אָסוּר. לְבֵית הִלֵּל אַף עַל גַּב דְּקָעָבֵיד מַעֲשֶׂה — שְׁרֵי. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ דִּלְבֵית שַׁמַּאי אַף עַל גַּב דְּלָא עָבֵיד מַעֲשֶׂה — אָסוּר, אִי הָכִי,

32 שבת פתח ↗

וְאַכַּתִּי, שְׁלֹמֹה גְּזַר! דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשָׁעָה שֶׁתִּיקֵּן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: ״בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי״, ״חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָבָר״! — אֲתָא

33 נדה פתח ↗

הוּא דְּאָמַר כַּחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים, דְּתַנְיָא: חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא הָיוּ מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן אֶלָּא בִּרְבִיעִי בְּשַׁבָּת, שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ נְשׁוֹתֵיהֶן

33 בבא קמא פתח ↗

עֲשָׂרָה תַּקָּנוֹת תִּיקֵּן עֶזְרָא: שֶׁקּוֹרִין בַּמִּנְחָה בַּשַּׁבָּת; וְקוֹרִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי; וְדָנִין בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי; וּמְכַבְּסִים בַּחֲמִישִׁי בַּשַּׁבָּת; וְאוֹכְלִין שׁוּם בְּעֶרֶב שַׁבָּת; וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה מַשְׁכֶּמֶת וְאוֹפָה; וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹגֶרֶת בְּסִינָר; וְשֶׁתְּהֵא אִשָּׁה חוֹפֶפֶת וְטוֹבֶלֶת; וְשֶׁיְּהוּ רוֹכְלִין מַחֲזִירִין בָּעֲיָירוֹת; וְתִיקֵּן טְבִילָה לְבַעֲלֵי קְרָיִין.

44 יומא פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁאֲחָזוֹ בּוּלְמוֹס — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל הַקַּל, טֶבֶל וּנְבֵילָה — מַאֲכִילִין אוֹתוֹ נְבֵילָה. טֶבֶל וּשְׁבִיעִית — שְׁבִיעִית.

48 שבת פתח ↗

לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָמִיפַּלְגִי? דְּתַנְיָא: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁנָּפְלוּ לְבוֹר? — רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחְטוֹ, וְהַשֵּׁנִי עוֹשֶׂה לוֹ פַּרְנָסָה בִּמְקוֹמוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יָמוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מַעֲלֶה אֶת הָרִאשׁוֹן עַל מְנָת לְשׁוֹחְטוֹ וְאֵינוֹ שׁוֹחֲטוֹ, וּמַעֲרִים וּמַעֲלֶה אֶת הַשֵּׁנִי — רָצָה זֶה שׁוֹחֵט, רָצָה זֶה שׁוֹחֵט.

49 ראש השנה פתח ↗

מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג וְעִיכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא עִיכְּבָן. אֶלָּא שַׁזְפַּר רֹאשָׁהּ שֶׁל גֶּדֶר עִיכְּבָן, וְשִׁלַּח רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהוֹרִידוּהוּ מִגְּדוּלָּתוֹ.

51 תוספות על עירובין פתח ↗

מתני' המוצא תפילין - הך פירקא במסכת שבת ה"ל למיתני גבי הוצאות אלא משום דקתני סיפא רבי יהודה אומר נותן אדם לחבירו וחבירו לחבירו ואפילו חוץ לתחום ועוד משום דקתני בסוף פרקין רבי שמעון אומר כל מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך ומפרש בגמ' דקאי אסוף מי שהוציאוהו:

58 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

משנה: בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין. אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְלֶכֶשׁ וְלֹא בְחוֹסֶן וְלֹא בְכָלָךְ לֹא בִפְתִילַת הָעִידָן וְלֹא בִפְתִילַת הַמִּדְבָּר וְלֹא בִירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּיִם. לֹא בְזֶפֶת וְלֹא בְשַׁעֲוָה לֹא בְשֶׁמֶן קִיק וְלֹא בְשֶׁמֶן שְׂרֵיפָה לֹא בְאַלְיָה וְלֹא בְחֵלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבוּשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד מְבוּשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבוּשָּׁל אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ:

104 שבועות פתח ↗

רָבָא אָמַר: רְשׁוּיוֹת קָתָנֵי – רְשׁוּיוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם.

125 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

גָּנִיבָה אָמַר. הֲלָכָה הִיא הָיָה מְלַמֵּד וּבָא. כְּדָא דִתְנָן. שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן חֲכָמִים. תַּנֵּי רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי רַב דְּלָיָיה. אָמְרוּ לוֹ. אוֹ עֲמוֹד מִבֵּינוֹתֵינוּ אוֹ הַעֲבֵר רְצוּעָה מִבֵּין קַרְנֶיהָ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. שֶׁהָיָה מַתְרִיס כְּנֶגְדָּן. אָמַר רִבִּי חֲנַנְיָה. פַּעַם אַחַת יָצְאָת וְהִשְׁחִירוּ שִׁינָּיו מִן הַצּוֹמוֹת. אָמַר רִבִּי אִידִי דְּחוּטְרֵיהּ. אִשְׁתּוֹ הָיָית. וּמְנַיִין שֶׁאִשְׁתּוֹ קְרוּיָה עֶגְלָה. לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי. תַּמָּן אָמְרִין. שְׁכֵינָתוֹ הָיְתָה. וְיֵשׁ אָדָם נֶעֱנַשׁ עַל שְׁכֵינָתוֹ. אָמַר רִבִּי קִירִיס דִּידְמָא. לְלַמְּדָךְ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא סֶפֵּיקָא בְיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מַמְחֶה קַלְקָלָתוֹ תְלוּיָה בוֹ.

126 תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

הלכה: רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. כָּל מְלָאכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קוֹדֶם לְאַרְבָּעָה עָשָׂר גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. וּבִלְבַד דָּבָר שֶׁהוּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִילָּה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר אֲפִילוּ דָּבָר שֶׁהוּא לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. שָׁלוֹשׁ אוּמָּנִיּוֹת עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים. הַחַיָיטִין. שֶׁכֵּן הִדְיוֹט תּוֹפֵר כְדַרְכּוֹ בְחוֹלוֹ שֶׁלְמוֹעֵד. הַסַּפָּרִין. שֶׁכֵּן נְזִירִין וּמְצוֹרָעִין מְגַלְּחִין בְּמוֹעֵד. הַכּוֹבְסִין. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הָעוֹלִים מִטּוּמְאָה לָטַהֲרָה לִהְיוֹת מְכַבְּסִין בְּמוֹעֵד. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף הָרוֹצְעָנִין. שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ עוֹלֵי רְגָלִים לִהְיוֹת מְתַקְּנִין מִנְעֲלֵיהֵן וסַנְדָּלֵיהֶן בְּמוֹעֵד. וְרַבָּנִין אָמְרִין. עֲשִׁירִים הָיוּ וּבַבְּהֵמָה הָיוּ עוֹלִין. משנה: מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לַתַּרְנְגוֹלִין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. וְתַרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וְאִם מֵתָה מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. גּוֹרְפִין מִתַּחַת רַגְלֵי בְהֵמָה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר וּבַמּוֹעֵד מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין. מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד: הלכה: מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לְתַרְנוֹגַלִּין בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. הָא בְמוֹעֵד אָסוּר. אֵין מַרְבִּיעִין אֶת הַבְּהֵמָה בְמוֹעֵד. אֲבָל מוֹלִיכִין אוֹתָהּ לַבָּקוֹרֶת. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. חֲמוֹרָה שֶׁהִיא תוֹבַעַת זָכָר מַרְבִּיעִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא תֵיצַן. וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמָה מוֹלִיכִין אוֹתָהּ לַבָּקוֹרֶת. וּמְקִיזִין דָּם לָאָדָם וְלַבְּהֵמָה בְמוֹעֵד. וְאֵין מוֹנְעִין רְפוּאָה מֵאָדָם וּמִבְּהֵמָה בְמוֹעֵד. תַּרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וְהֵן שֶׁיַּחֲזִירוּהָ שְׁלֹשָׁה יָמִים לַמְדוֹרָהּ. וְאִם מֵתָה מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. וְהִיא שֶׁיָּשְׁבָה עַל בֵּיצֵיהָ שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לָעֵת. אָמַר רִבִּי מָנָא. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר אַרְבָּעָה עָשָׂר חֲמִשָּׁה עָשָׂר. וּמִקְצַת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ. אָמַר רִבִּי אָבוּן. תִּיפְתָּר שֶׁיָּשְׁבָה מֵאֵילֶיהָ. וְלֵית שְׁמַע מִינָהּ כְּלוּם. זֶבֶל שֶׁבַּמָּבוֹי מְסַלְּקוֹ לְצַד. שֶׁבָּרֶפֶת וְשֶׁבַּחָצֵר מוֹצִיאוֹ לָאִישְׁפָּה. אָמַר רִבִּי בָּא. הָדָא דְתֵימַר. בְּחָצֵר קְטַנָּה. אֲבָל בְּחָצֵר גְּדוֹלָה מְסַלְּקוֹ לְצַד. הָרֶפֶת בֵּין גְּדוֹלָה בֵין קְטַנָּה מוֹצִיאוֹ לָאִשְׁפָּה. אָמַר רִבִּי בָּא. מִפְּנֵי שֶׁנִּיווּלָהּ קָשָׁה. משנה: שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ עַל שְׁלשָׁה מִיחוּ בְיָדָם וְעַל שְׁלשָׁה לֹא מִיחוּ בְיָדָם. אֵילּוּ שֶׁלֹּא מִיחוּ בְיָדָם מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעוֹמֶר וְלֹא מִיחוּ בְיָדָן. אֵילּוּ שֶׁמִּיחוּ בְיָדָן מַתִּירִין בְּגֻמִזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְּשָׁרִים בַּשַּׁבָּת וְנוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק וּמִיחוּ בְיָדָן חֲכָמִים: הלכה: מָאן תַּנָּא. קוֹצְרִין. רִבִּי מֵאִיר. מָאן תַּנָּא. גּוֹדְשִׁין. רִבִּי יוּדָה. אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בֵּרִבִּי סוֹסַיי קוֹמֵי רִבִּי יוֹסֵי. כָּל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁקּוֹצְרִין וְכָל עַמָּא מוֹדֵיי שֶׁאֵין גּוֹדְשִׁין. מַפְלִיגִין. בְּהֶרְכֵּב דְּקָלִים. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם וְכִרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כִּרְצוֹן חֲכָמִים. כֵּיצַד הָיוּ כוֹרְכִין אֶת שְׁמַע. אָמַר רִבִּי אָחָא אָמַר רִבִּי זְעוּרָה אָמַר רִבִּי לָא. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי אֱלֹהֵינוּ יי אֶחָד. אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְסִיקִין בֵּין תֵּיבָה לְתֵיבָה. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. מַפְסִיקִין הָיוּ. אֶלָּא שָׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. רִבִּי יוֹסֵה אָמַר רִבִּי זְעוּרָה רִבִּי לָא. שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יי וגו׳ אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ מַפְסִיקִין בֵּין אֶחָד לְבָרוּךְ דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. מַפְסִיקִין הָיוּ אֶלָּא שָׁלֹּא הָיוּ אוֹמְרִים. בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. כֵּיצַד הְיוּ מַתִּירִין בְּגֻמִזִיוֹת שֶׁלְהֶקְדֵּשׁ. אָמְרוּ לָהֶן חֲכָמִים. אֵין אַתֶּם מוֹדִין לָנוּ בְגִידּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ שֶׁהֵן אֲסוּרִין. אָמְרוּ לָהֶן. אֲבֹתֵינוּ כְשֶׁהִקְדִּישׁוּ לֹא הִקְדִּישׁוּ אֶלָּא קוֹרוֹת מִפְּנֵי בַעֲלֵי אֶגְרוֹף. שֶׁהָיוּ בָאִין וְנוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ. מָה רַבָּנִין סָבְרִין מֵימַר. קוֹרוֹת וּפֵירוֹת הִקְדִּישׁוּ. אֲפִילוּ תֵימַר. קוֹרוֹת הִקְדִּישׁוּ וּפֵירוֹת לֹא הִקְדִּישׁוּ. צְרִיכָה לָרַבָּנִין. הַמַּקְדִּישׁ שְׂדֵה אִילָן מָהוּ שֶׁיְּשַׁיֵיר לוֹ מִן הַגִּידוּלִין. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. מִשֶּׁנּוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת. הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. שַׁנְיָיא הִיא שֶׁאֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. מֵעַתָּה אֲפִילוּ לֹא נוֹדְעוּ הָעוֹלֵלוֹת יְהוּ הָעוֹלֵלוֹת לָעֲנִיִּים. שַׁנְיָיא הִיא שֶׁהוּא כֶרֶם לְהֶקְדֵּשׁ. כְּהָדָא דְתַנֵּי. הַנּוֹטֵעַ כֶּרֶם לַהֶקְדֵּשׁ פָּטוּר מִן הַפֶּרֶט מִן הָעוֹרְלָה וּמִן הָרְבָעִי וּמִן הָעוֹלֵלוֹת וְחַיָיב בַּשְּׁבִיעִית. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיי. אֲפִילוּ דָבָר שֶׁהוּא לַיי קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית חָלָה עָלָיו. רִבִּי חִיָיה בַּר אַבָּא בְעָא קוֹמֵי דְרִבִּי מָנָא. לְאוֹכְלוֹ בְּלֹא פִדְיוֹן אֵי אֵיפְשַׁר. שֶׁאֵי שֶׁאֶיפְשַׁר לְהֶקְדֵּשׁ לָצֵאת בְּלֹא פִדְיוֹן. לִפְדּוֹתוֹ וּלְאוֹכְלוֹ נִמְצָא לוֹקֵחַ לוֹ קוֹרְדּוֹם מִדְּמֵי שְׁבִיעִית. אָמַר לֵיהּ. הַגִּיזְבָּר הָיָה מַחְלִפָן בְּיַד אַחֵר. אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָיה. לָמָּה לֵי נָן פָּתְרִין לָהּ דִּבְרֵי הַכֹּל כְּהַהִיא דָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵה מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם נִדְרוֹ לְהֶבְקֵירוֹ. וְהָכָא מִפְּנֵי שֶׁקָּדַם הֶבְקֵר נִדְרוֹ לְהֶקְדֵּישׁוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. מַעֲשֶׂה הָיָה וְהוֹרוּן כְרִבִּי יוֹסֵה. לֵית הָדָא פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. מִכֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלְיו וּשְׁכָחוֹ הֲרֵי הוּא שִׁכְחָה. שַׁנְיָיה הִיא בְעָרִיס שֶׁדַּרְכּוֹ לִבָּחֵן. אֲפִילוּ עַל דְּרִבִּי אוֹשַׁעְיָה לֵית הִיא פְלִיגָא. דְּרִבִּי הוֹשַׁעְיָה אָמַר. רוֹמֵס הָיִיתִי זֵיתִים עִם רִבִּי חִיָיה הַגָּדוֹל. וְאָמַר לִי. כָּל זַיִת שֶׁאַתְּ יָכוֹל לִפְשׁוֹט יָדָךְ וְלִיטְלוֹ אֵינוֹ שִׁכְחָה. שַׁנְיָיא הִיא. שֶׁכָּל רוֹגְלוּת וְרוֹגְלוּת אוּמָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. רִבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא בְעָא קוֹמֵי רִבִּי אִימִּי. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ וְנִצְרַךְ לְדָמָיו. אָמַר לֵיהּ. לֹא עָלָה עַל דַּעַת שֶׁיָּמוּת בָּרָעָב. רִבִּי זְעוּרָא רִבִּי לָא תְּרֵיהוֹן אָמְרִין. מִיסְתִּיוֹסִיס כְּאוֹנֵי הִיא וְנִקְנֵית בְּמִקַּח. תַּנֵּי. הַמַּשְׂכִּיר בַּיִת לַחֲבֵירוֹ וְעָמַד וְהִקְדִּישׁוֹ. הֲרֵי זֶה דָר בְּתוֹכוֹ וּמַעֲלֶה שָׂכָר לְהֶקְדֵּשׁ. אֵימָתַי. בִּזְמַן שֶׁלֹּא הִקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהִקְדִּים לוֹ שְׂכָרוֹ. הֲרֵי זֶה דָר בְּתוֹכוֹ חִנָּם. בְּיוֹמוֹי דְרִבִּי מָנָא הַוָות נימורה בְצִיפּוֹרִין. וַהֲווֹן בְּנֵיהוֹן מִישְׁכּוֹנִין גַּבֵּין. מֵיאֲתַאי מֵיזַל לוֹן אַפִּיק רִבִּי מָנָא כְדוֹן כַּהִיא דְרִבִּי אִימִּי. אַמַר. לָא דַאֲנָא סְבַר כְדַעְתֵּיהּ. אֶלָּא בְגִין צִיפֹּרַיָיא דְלָא יַחְלְטוֹן בְּנֵיהוֹן. וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְּשָׁרִים. מַה נָן קַיָימִין. אִם בְּשֶׁנָּשְׁרוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. אִם בְּשֶׁנָּשְׁרוּ בְיוֹם טוֹב. דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אֶלָּא כִי נָן קַיָימִין. בִּסְתָם. וְנוֹתְנִין פֵּיאָה לַיָּרָק. לֹא הָיוּ נוֹתָנִין אֶלָּא מִן הַלֶּפֶת וּמִן הַקֶּפַלוֹטוֹת שֶׁלְּקִיטָתָן כְּאַחַת. רִבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר. אַף לָאַכְּרוּב. מַעֲשֶׂה בְּבֶן מֵבִיא יַיִן שֶׁנָּתַן בְּנוֹ פֵיאָה לְיָרָק לָעֲנִיִּים. וּבָא אָבִיו וּמְצָאָן עוֹמְדִין עַל פֶּתַח הַגִּינָּה. אָמַר לָהֶן. הַנִּיחוּ מַה שֶׁבְּיֶדְכֶם. וְהִנִּיחוּ מַה שֶׁבְּיָדָן. וְנָתַן לָהֶם בְּכִפִלֵיהֶן מְעוּשָּׂרִין. לֹא שֶׁהָיְתָה עֵינוֹ צָרָה. אֶלָּא שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ לְדִבְרֵי חֲכָמִים. חַד זְמַן צָרְכוֹן רַבָּנִן נִידְבָא. שָׁלְחוֹן לְרִבִּי עֲקִיבָה וּלְחַד מִן רַבָּנִין עִמֵּיהּ. אֲתוֹן בָעֵיי מֵיעוֹל לְגַבֵּיהּ וְשָׁמְעוּן קָלֵיהּ דְּטַלְיָיא. אֲמַר לֵיהּ. מַה נִיזְבּוֹן לָךְ יוֹמָא דֵּין. אֲמַר לֵיהּ. טְרוֹכְסִימוֹן. לָא מִן יוֹמָא דֵין אֶלָּא מִן דְּאֶתְמוֹל. דְּהוּא כְמִישׁ וּזְלִיל. שָׁבְקוּן לֵיהּ וְאָזְלוֹן לוֹן. מִן דִּזְכוֹן כָּל עַמָּא אֲתוֹן לְגַבֵּיהּ. אֲמַר לוֹן. לָמָּה לֹא אֲתִיתוֹן גַּבַּיי קְדַמַיי כְמַה דַהֲוִיתוֹן נְהִיגִין. אָמְרִין. כְּבָר אֲתִינָן וּשְׁמָעִינָן קָלֵיהּ דְּטַלְיָיא אֲמַר לָךְ. מַה נִיזְבּוֹן לָךְ יוֹמָא דְּין. וְאָמְרִת לֵיהּ. טְרוֹכְסִימוֹן. לָא מִן דְּיוֹמָא דֵין אֶלָּא מִן דְּאֶיתְמֹל. דְּהוּא כְמִישׁ וּזְלִיל. אֲמַר. מַה דְבֵינִי לְבֵין טַלְיָיא יְדַעְתּוֹן. יְדַעְתּוֹן מַה בֵינִי לְבֵין בָּרְיִי. אַף עַל פִּי כֵן אַזְלוּן וְאָמְרוּן לָהּ וְהִיא יְהָבָה לְכוֹן חַד מוֹדֵיִי דְדֵינָרִין. אַזְלוֹן וְאָמְרוֹן לָהּ. אָמְרָה לוֹן. מַה אֲמַר לְכוֹן. גְּדִיל אוֹ מְחִיק. אָמְרוּ לָהּ. סְתָם אֲמַר לֹן. אָמְרָה לוֹן. אֲנָא יְהָבָה לְכוֹן גְּדִיל. וְאִין אֲמַר. גְּדִיל. הָא כְמִילּוּי. וְאִין לָא. אֲנָא מְחַשְׁבְּנָא גוֹדְלָנָה מִן פֵּרְנִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע בַּעֲלָהּ כָּךְ. כָּפַל לָהּ אֶת כְּתוּבָּתָהּ.

131 שבת פתח ↗

שָׁאַל תַּלְמִיד אֶחָד מִגָּלִיל הָעֶלְיוֹן אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: שָׁמַעְתִּי שֶׁחוֹלְקִין בֵּין טַבַּעַת לְטַבַּעַת. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַעְתָּ אֶלָּא לְעִנְיַן שַׁבָּת. דְּאִי לְעִנְיַן טוּמְאָה, דָּא וְדָא חֲדָא הִיא.

150 מועד קטן פתח ↗

וְאֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד? כִּי הָא דְּתַנְיָא: מַעֲשֶׂה וּמֵת בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי, וְנִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְנִכְנַס רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא וְיָשַׁב בְּצִדּוֹ, וְלָחַשׁ הוּא לְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא, וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא לְתוּרְגְּמָן, וְתוּרְגְּמָן הִשְׁמִיעַ לָרַבִּים.

151 תלמוד ירושלמי כלאים פתח ↗

הלכה: זֵרֻעֶיהָ מִיעוּט זְרָעִים שְׁנַיִם. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר סִיסַרְטָא מִשְּׁנַיִם אַתְּ לָמֵד אַרְבָּעָה. מַה שְׁנַיִם אַתְּ נוֹתֵן בִּתְחִילַּת שִׁשָּׁה וּמֵיצַר וְהוֹלֵךְ. אַף אַרְבָּעָה אַתְּ נוֹתֵן בִּתְחִילַּת שִׁשָּׁה וּמֵיצַר וְהוֹלֵךְ. אֵי אֵיפְשַׁר שֶׁלֹּא יְהֵא שָׁם נֶקֶב אֶחָד פָּנוּי לִיטַּע בּוֹ אֶת הָאֶמְצָעִית. אָמַר רִבִּי יוֹנָה עֲבוֹדָה פוֹגֵעַ בַּעֲבוֹדָה וְאֵין מִין פּוֹגֵעַ בַּחֲבֵירוֹ לְחוֹבְשׁוֹ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי זְרִיעֶיהָ זְרָעֶיהָ זֵרוּעֶיהָ. וּכְרִבִּי יוּדָה דְּרִבִּי יוּדָה אָמַר שִׁשָּׁה זֶרַע זַרְעָהּ זְרָעֶיהָ זֵרֻעֶיהָ. רִבִּי חַגַּיי אָמַר זֵרֻעֶיהָ חֲמִשָּׁה כָּל הֵן דַּאֲנָא מַשְכָּח לָהּ וֹיֹ אֲנָא מְחַק לֵיהּ. אִשְׁתָּאִילַת לְרַב הוּנָא סַפְרָא דְּסִידְרָא וַאֲמַר זֵירוּעֶיהָ מָלְיָא. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יַנַּיי כּוֹלְהוֹן בְּתוֹךְ שִׁשָּׁה. כַּהֲנָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ כּוֹלְהֹן חוּץ לְשִׁשָּׁה. אִם כּוֹלְהֹן חוּץ לְשִׁשָּׁה נִיתְנֵי תִשְׁעָה. אָמַר רִבִּי תַּנְחוּם בּוֹצְרַיָיא וְכֵן הִיא בַּעֲרוּגָה שֶׁבָּעֲרוּגוֹת הִיא מַתְנִיתָה. רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי אִימִּי הֲווֹן יָתְבִין מַקְשֵׁיי תַּנִּינָן הָיָה לוֹ גּוֹבֵל גָּבוֹהַּ טֶפַח זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר שְׁלֹשָׁה עַל כָּל גּוֹבֵל וְגוֹבֵל וְאֶחָד בְּאֶמְצַע. נִיתְנֵי שִׁשָּׁה בְאֶמְצַע. תִּיפְתָּר שֶׁהַגּוֹבְלִין מְמַעֲטִין שִׁשָּׁה. אִם בְּשֶׁהַגּוֹבְלִין מְמַעֲטִין שִׁשָּׁה בְּדָה תַנִּינָן רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר שִׁשָּׁה בְּאֶמְצַע. וְקִיַימְּנוּהָ וְלָא יָדְעִין אִי חֲבֵרָיָא קִיַימְּנוּהָ אִי רִבִּי אִימִּי קִיְימָהּ. עַל רֹאשָׁהּ. וְאִין עַל רֹאשָׁהּ בְּדָה תַנֵּי רִבִּי חִיָיא רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר שְׁמוֹנָה עָשָׂר. מַהוּ לְהַקְרִיחַ בֵּית רוֹבַע וְלִזְרֹעַ בְּתוֹכוֹ חֲמִשָּׁה מִינֵי תְבוּאָה. מַה אִם שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה שֶׁלּוֹקִין עָלָיו דְּבַר תּוֹרָה אַתְּ אָמַר מוּתָּר. כָּאן שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו דְּבַר תּוֹרָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. מַהוּ לְהַקְרִיחַ בִּתְחִילַּת שִׁשָּׁה לִהְיוֹת מֵיצַר וְהוֹלֵךְ. מַה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאֵין עֲבוֹדָה פוֹגַעַת בַּעֲבוֹדָה אַתְּ אָמַר מוּתָּר. כָּאן שֶׁאֵין עֲבוֹדָה פוֹגַעַת בַּעֲבוֹדָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. לֹא צוּרְכָא דִי לָא. מַהוּ לְהַקְרִיחַ בִּתְחִילַּת בֵּית רוֹבַע לִהְיוֹת מֵיצַר וְהוֹלֵךְ. מַה אִם שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה שֶׁלּוֹקִין עָלָיו דְּבַר תּוֹרָה אַתְּ אָמַר מוּתָּר. כָּאן שֶׁאֵין לוֹקִין עָלָיו דְּבַר תּוֹרָה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. רִבִּי נַסָּא שָׁאַל לֹא מִסְתַּבְּרָא בְּגַגּוֹ שֶׁל גּוֹבֵל שְׁנֵי טְפָחִים מוּתָּר לִזְרוֹעַ בּוֹ שְׁנֵי מִינִין. רִבִּי נַסָּה שָׁאַל עָשָׂה פֵּיאָה בְּאֶמְצַע זָרַע בְּגַו מֵסִין מְשָׁכוֹ בְּכַמָּה. מִן מַה דְּאָמַר רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי אִימִּי תִּיפְתָּר שֶׁהַגּוֹבְלִין מְמַעֲטִין שִׁשָּׁה. הָדָא אָמְרָה אֲפִילוּ פָּרָה מִיכָּן. עַד הֵיכָן. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא גוֹמְמִיּוֹת שֶׁהֵן עֲמוּקוֹת טֶפַח זוֹרְעִין לְתוֹכָהּ שְׁלֹשָׁה זֵירְעוֹנִין אֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד בְּאֶמְצַע. הָדָא אָמְרָה עַד טֶפַח. רִבִּי בָּא בַּר כַּהֲנָא שִׁמְעוֹן בַּר נְרָשִׁיָּה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּנוֹטִים לְחוֹרֵבָה שָׁנוּ. אָמַר רִבִּי זְעִירָא כָּל טֶפַח וְטֶפַח שֶׁל גּוֹבֵל עָשׂוּ אוֹתוֹ מָקוֹם בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְיִהְיוּ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה שִׁשָּׁה עַל כָּל גּוֹבֵל וְגוֹבֵל וְאֶחָד בְּאֶמְצַע. וְכֵן הוּא הָתִיב רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. וְהָתַנִּינָן הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵן עֲמוּקִין טֶפַח זוֹרְעִין לְתוֹכָן שְׁנֵי זֵירְעוֹנִין אֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד בְּאֶמְצַע. וְנִיתְנֵי חֲמִשָּׁה שְׁנַיִם מִיכָּן וּשְׁנַיִם מִיכָּן וְאֶחָד בְּאֶמְצַע. לֵית יָכִיל צַד שֶׁכָּאן וְצַד שֶׁכָּאן חוֹבֵשׁ אֶת הָאֶמְצָעִי. רִבִּי בּוּן בַּר חִיָיה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בָּעֵי גּוֹבֵל מַהוּ שֶׁיַּצִּיל אֶת הַיֶּרֶק מִיַּד מוּקְשָׁה. מַה אִם זְרָעִים בִּזְרָעִים שֶׁהֵן נִיצּוֹלִין בְּעֶשֶׂר אַמּוֹת וּמֶחֱצָה אֵין הַגּוֹבֵל מַצִּיל מִיָּדָם. מוּקְשָׁה שֶׁהוּא נִיצּוֹל בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֶה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. מוּקְשָׁה עַצְמוֹ מַהוּ שֶׁיַּצִּיל בְּרֹאשׁ הַגּוֹבֵל. מַה אִם זְרָעִים בִּזְרָעִים שֶׁהֵן נִיצּוֹלִין בְּעֶשֶׂר אַמּוֹת וּמֶחֱצָה אֵינָן נִיצּוֹלִין בְּרֹאשׁ הַגּוֹבֵל. מוּקְשָׁה שֶׁהוּא נִיצּוֹל בִּשְׁמֹנֶה אַמּוֹת לֹא כָּל שֶׁכֵּן. אָמַר רִבִּי יוּדָן אָבוֹיי דְּרִבִּי מַתַּנְיָא וְהֵן הוּא כָּל שֶׁכֵּן. אֶלָּא הָכֵן הוּא. וּמַה אִם זְרָעִים בִּזְרָעִים שֶׁנִּיצּוֹלִין בִּשְׁנֵים עָשָׂר אַמָּה וּמֶחֱצָה אֵינָן נִיצּוֹלִין בְּרֹאשׁ הַגּוֹבֵל. מוּקְשָׁה שֶׁהוּא נִיצּוֹל בִּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לֹא כָּל שֶׁכֵּן. משנה: כָּל מִין זְרָעִים אֵין זוֹרְעִין בַּעֲרוּגָה וְכָל מִין יְרָקוֹת זוֹרְעִין בַּעֲרוּגָה. חַרְדָּל וַאֲפוּנִין הַשּׁוֹפִין מִין זֵרְעוֹנִין. אֲפוּנִין הַגַּמַּלּוֹנִין מִין יֶרֶק. גּוֹבֵל שֶׁהָיָה גָבוֹהַּ טֶפַח וְנִתְמָעֵט כָּשֵׁר. שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִילָּתוֹ. הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵן עֲמוּקִין טֶפַח זוֹרְעִין לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה זֵירְעוֹנִין אֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד בְּאֶמְצַע. הלכה: כָּל מִין זְרָעִים וכו׳. חַרְדָּל וְהָאֲפוּנִין הַשּׁוֹפִין מִין זְרָעִים שֶׁזְּרָעָן לְיֶרֶק אֵין נוֹתְנִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי עֲרוּגָה. הָאֲפוּנִין הַגַּמַּלּוֹנִין וּפוּל הַמִּצְרִי שֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע אֵין נוֹתְנִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי עֲרוּגָה. זְרָעָן לְיֶרֶק נוֹתְנִין אוֹתָן עַל גַּבֵּי עֲרוּגָה. וּשְׁאָר זֵירְעוֹנֵי גִינָּה שֶׁאֵין נֶאֱכָלִין. אַף עַל פִּי שֶׁזְּרָעָן לְזֶרַע נוֹתְנִין אוֹתוֹ עַל גַּבֵּי עֲרוּגָה. נִתְמָעֵט כָּשֵׁר. אָמַר רִבִּי אִימִּי הָדָא דְּאַתְּ אָמַר לִזְרָעִים שֶׁבּוֹ הָא לִזְרֹעַ בּוֹ בַּתְּחִילָּה אָסוּר. עָבַר וְזָרַע מֵאַחַר שֶׁאֵילּוּ מוּתָּרִין אַף אֵילּוּ מוּתָּרִין. רִבִּי יִרְמְיָה בָּעֵי נִיחָא נֶעֶקְרוּ הַשְּׁנִיִים הָרִאשׁוֹנִים מוּתָּרִין. נֶעֶקְרוּ הָרִאשׁוֹנִים הַשְּׁנִיִים מַה הֵן. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. הַמִּיטָּה שֶׁנִּיטְּלוּ שְׁתֵּי אֲרוּכוֹת שֶׁלָּהּ וְעָשָׂה לָהּ אֶת הַחֲדָשׁוֹת וְלא שִׁינָּה אֶת הַנְּקָבִים. נִשְׁתַּבְּרוּ חֲדָשׁוֹת טְמֵיאָה וִישָׁנוֹת טְהוֹרָה שֶׁהַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַיְּשָׁנוֹת. הָדָא אָמְרָה נֶעֶקְרוּ הַשְּׁנִיִים הָרִאשׁוֹנִים מוּתָּרִין. נֶעֶקְרוּ הָרִאשׁוֹנִים הַשְּׁנִיִים אֲסוּרִין. רִבִּי יוֹנָה אָמַר רִבִּי זְעִירָא וְרִבִּי אִימִּי תְּרַוֵּיהוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן חַד אָמַר סוֹמְכִין לְגְדֶר וְאֵין סוֹמְכִין לְגוֹבֵל. וְחָרָנָה אָמַר גּוֹבֵל שֶׁנִּתְמָעֵט כָּשֵׁר. הָא גֶדֶר שֶׁנִּתְמָעֵט פָּסוּל. וְלֹא יָדְעִין מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. מִן דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן סוֹמְכִין לְגֶדֶר וְאֵין סוֹמְכִין לְגוֹבֵל. הֲוֵי רִבִּי אִימִּי דּוּ אָמַר גּוֹבֵל שֶׁנִּתְמָעֵט כָּשֵׁר הָא גֶדֶר שֶׁנִּתְמָעֵט פָּסוּל. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי אוּף אֲנָן תַּנִּינָן תַּרְתֵּיהוֹן גּוֹבֵל שֶׁנִּתְמָעֵט כָּשֵׁר. הָא גֶדֶר שֶׁנִּתְמָעֵט פָּסוּל. סוֹמְכִין לְגֶדֶר. דְּתַנִּינָן הַסּוֹמֵךְ לְבוּר וּלְנִיר וּלְגָפָא וּלְדֶרֶךְ וּלְגֶדֶר שֶׁהוּא גָבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים. אֵין סוֹמְכִין לְגוֹבֵל. דְּתַנִּינָן הַתֶּלֶם וְאַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵן עֲמוּקִין טֶפַח זוֹרְעִין לְתוֹכָן שְׁלֹשָׁה מִינֵי זֵירְעוֹנִין אֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד מִיכָּן וְאֶחָד בְּאֶמְצַע. אִם אוֹמֵר אַתְּ שֶׁסּוֹמְכִין לְגוֹבֵל. יִזְרַע לְמַטָּן כַּמָּה שׁוּרוֹת. אָמְרִין חֲבֵרַיָּא קוֹמֵי רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אָבִין תִּיפְתָּר שֶׁהָיָה זוֹרֵעַ בְּרֹאשׁ הַגּוֹבֵל. אָמַר לוֹ אִין כֵּינִי יַעֲקוֹר אוֹתוֹ הַקֶּלַח וְיִזְרַע לְמַטָּן כַּמָּה שׁוּרוֹת. לֹא מוּטָּב לַעֲקוֹר קֶלַח אֶחָד וְלִזְרֹעַ לְמַטָּן כַּמָּה שׁוּרוֹת.

174 סנהדרין פתח ↗

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: מְקַלְקֵל בְּחַבּוּרָה חַיָּיב? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא.

178 מנחות פתח ↗

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רָבָא: אֲפִילּוּ בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא – הַקּוֹדֵחַ כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בְּמָקוֹם אֶחָד – כׇּל שֶׁהוּא לְמַאי חֲזֵי? אֶלָּא לָאו בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, דַּחֲזֵי לְצֵירוּף? לָא, לְעוֹלָם בְּמָקוֹם אֶחָד, דַּחֲזוּ לְבָבָא דְּאַקְלִידָא.

208 שבת פתח ↗

פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא, חַד אָמַר: בְּכׇל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְבַר מִמּוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס, וּמַאי נִיהוּ? — נֵר יָשָׁן. וְחַד אָמַר: בְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס נָמֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְבַר מִמּוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר, וּמַאי נִיהוּ? — נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת, אֲבָל מוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס, אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה. דִּתְנַן: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, חוּץ מִמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה.

242 תלמוד ירושלמי שבת פתח ↗

תַּנָּא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בַּר מַרְיָיא. בְּשֶׁלֹּא הֶעֱבִיר יָדוֹ מִמֶּנּוּ. אֲבָל הֶעֱבִיר אָסוּר. פַּגָּה שֶׁטְּמָנָהּ בְּתֶבֶן וַחֲרָרָה שֶׁטְּמָנָהּ בִּגְחָלִים. אִם הָיוּ מִקְצָתָן מְגוּלִּין נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. וְאִם לָאו אֵין נִיטָּלִין. רִבִּי לָעְזָר בֶּן תַּדַּאי אוֹמֵר. בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ תּוֹחֵב בִּשְׁפוּד וּבְסַכִּין וְנוֹטֵל. אַתְיָיא דְרִבִּי לָעְזָר בַּר תַּדַּאי כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּתַנֵּי. לֹא יְגָרֵר אָדָם אֶת הַמִּיטָּה וְאֶת הַכִּסֵּא וְאֶת הַסַּפְסָל וְאֶת הַקַּתֵידְרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חָרִיץ. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. רִבִּי בָּא בְשֵׁם רִבִּי חוּנָא רִבִּי חַגַּיי בְשֵׁם רִבִּי זְעִירָה רִבִּי יוֹסֵה בְשֵׁם רִבִּי אִילָא. מוֹדִין חֲכָמִים לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסֵּא שֶׁרַגְלָיו מְשׁוּקָּעוֹת בַּטִּיט שֶׁמּוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. כְּמַא דְאַתְּ אָמַר. מוּתָּר לְטַלְטְלוֹ. וְדִכְוָותָהּ. מוּתָּר לְהַחֲזִירוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. אַף אֲנָן תַּנִּינָן. נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן הִיא. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מַתְנִיתָה אָמְרָה כֵן. כָּל הַכֵּלִים אֵינָן נִגְרָרִין חוּץ מִן הָעֲגָלָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא כוֹבֶשֶׁת. וְהָא תַנִּינָן. שְׁבִיעִית. אִית לָךְ מֵימַר. שְׁבִיעִית כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּפָתַר לָהּ שְׁבִיעִית כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית. וְאַתְּ אָמַר הָכֵין. אַף עַל גַּב דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית אִית לֵיהּ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וּמִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית. וְתַנִּינָן עַל דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. טִהֲרוֹ מִלְּטַמֵּא אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לֹא מִשּׁוּם שְׁבִיעִית וְלֹא מִשּׁוּם קְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית. תַּמָּן אָמְרִין. חַמָּה מוּתֶּרֶת. תּוֹלְדַת חַמָּה אֲסוּרָה. רַבָּנִן דְּהָכָא אָמְרִין. בֵּין חַמָּה בֵּין תּוֹלְדַת חַמָּה מוּתֶּרֶת. מַתְנִיתִין פְלִיגָא עַל רַבָּנִין דְּהָכָא. לֹא יַטְמִנֶינָּה בַחוֹל וּבַאֲבַק דְּרָכִים בִּשְׁבִיל שֶׁתִּצָּלֶה. שַׁנְיָיא הִיא. שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חָרִיץ. אִילּוּ אָמַר. בְּקֶמַח. יְאוּת. מַתְנִיתָא פְלִיגָא עַל רַבָּנִין דְּתַמָּן. דְּתַנֵּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר. מְגַלְגְּלִין בֵּצִים עַל גַּב גַּג שֶׁלְּסִיד רוֹתֵח וְאֵין מְגַלְגְּלִין בֵּצִים עַל גַּבֵּי עָפָר רוֹתֵחַ. מֶה עָבְדִין לָהּ רַבָּנִן דְּתַמָּן. פָּתְרִין לָהּ. חֲלוּקִין עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. עַל דַּעְתִּין דְּרַבָּנִין דְּתַמָּן. מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טִיבֵּרְיָא. וְעַל דַּעְתִּין דְּרַבָּנִין דְּהָכָא. סָלְקַת מַתְנִיתָא. כְּמַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טִיבֵּרְיָא. מתני׳. מַעֲשֶׂה שֶׁעָשׂוּ אַנְשֵׁי טִיבֵּרְיָא כול׳. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ סוֹתְמִין אֶת הַקָּמִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְנְכְנָסִין וְרוֹחֲצִין בַּשַּׁבָּת. נֶחְשְׁדוּ לִהְיוֹת מְמַלְּין אוֹתוֹ עֵצִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת וְהִיא דְלֵיקָה וְהוֹלֶכֶת בַּשַּׁבָּת. וְאָסְרוּ לָהֶן רְחִיצָה וְהִתִּירוּ לָהֶן זִיעָה. נֶחְשְׁדוּ לִהְיוֹת נִכְנָסִין וְרוֹחֲצִין. וְאוֹמְרִים. מַזִּיעִין הָיִינוּ. וְאָסְרוּ לָהֶן רְחִיצָה וְזִיעָה. הָיוּ שָׁם שְׁתֵּי אַמְבַּטִּיּוֹת. אַחַת שֶׁלְּמְתוּקִין וְאַחַת שֶׁלְּמְלוּחִין. נֶחְשְׁדוּ לִהְיוֹת מְגַלִּין אֶת הַנְסָרִין וְרוֹחֲצִין בִּמְתוּקִין. וְהֵן אוֹמְרִים. בִּמְלוּחִין רָחַצְנוּ. וְאָסְרוּ לָהֶן אֶת הַכֹּל. כֵּיוָן שֶׁנִּתְגַּדְּרוּ הָיוּ מַתִּירִין לָהֶן וְהוֹלְכִין מַתִּירִין לָהֶן וְהוֹלְכִין עַד שֶׁהִתִּירוּ לָהֶן מֵי מְעָרָה וְחַמֵּי טִיבֵּרִיָּא. וְלֹא הִתִּירוּ הֲבָאַת לוּנְטִיּוֹת. וּמִי הִתִּיר הֲבָאַת לוּנְטָיוֹת. רִבִּי חֲנִינָה בֶן עֲקַבְיָה. דְּתַנֵּי. שְׁלֹשָׁה דְבָרִים הִתִּיר רִבִּי חֲנִינָה בֶן עֲקַבְיָה. הִתִּיר עַצָּה שֶׁבַּיָּם וְהִתִּיר כְּצוֹצְרָה וְהִתִּיר הֲבָאַת לוּנְטִיּוֹת. תַּמָּן תַּנִּינָן. הָרוֹחֵץ בִּמְעָרָה אוֹ בְּמֵי טִיבֵרְיָא מִסְתַּפֵּג אֲפִילוּ בְעֶשֶׂר לוּנְטִיּוֹת וְלֹא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ. שְׁמוּאֵל אָמַר. מַה יַעֲבִיד הָדֵין סַבּוֹרָא דְלָא יְלִיף וְלָא שִׁימֵּשׁ. וְהָדָא מַתְנִיתָא קוֹדֶם עַד שֶׁלֹּא הִתִּירוּ הֲבָאַת לוּנְטִיּוֹת. רִבִּי יִרְמְיָה וְרִבִּי זְעִירָה רַב יִהוּדָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. רִבִּי הִתִּיר לוּנְטִיָאוֹת. תַּנֵּי. אֵין מִשְׁתַטְּפְין לֹא בַחַמִּין וְלֹא בַצּוֹנִין. אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. וְדָא מַתְנִיתָא קוֹדֶם עַד שֶׁלֹּא הִתִּירוּ חֲכָמִים חַמֵּי טִיבֵּרִיָּא. דְּתַנֵּי הָרוֹחֵץ בְּחַמֵּי טִיבֵּרִיָּא הוּא מְזַלֵּף עַל עַצְמוֹ. אֲבָל אֲחֵרִים לֹא יִזַלְּפוּ לוֹ. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן מְנַסְּיָא אוֹמֵר. אַף הוּא לֹא יְזַלֵּף עַל עַצְמוֹ. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַבֶּה אֶת הַהֲבָל וּמְכַבֵּד אֶת הַקַּרְקַע. רִבִּי אָחָא בַּר יִצְחָק עָאַל מִיסְחֵי עִם בָּא בַּר מָמָל בִּטְרֵיס בר יטסס. חֲמַא חַד בַּר נַשׁ מַזְלִיף עַל גַּרְמֵיהּ. אָמַר לֵיהּ. כָּזֶה אָסוּר בַּשַּׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְרַבֶּה אֶת הַהֲבָל וּמְכַבֵּד אֶת הַקַּרְקַע. רִבִּי אַבָּהוּ. חוֹרֵנִין מְזַלְּפִין וּנְפַל עֲלוֹי. וְהוּא אָמַר. וְהָא רִבִּי לְוָונְטִי עָאַל מִיסְחֵי עִם רִבִּי יוֹנָה. חֲמַא חַד בַּר נַשׁ מַזְלִיף עַל גַּרְמֵיהּ. אָמַר לֵיהּ. לֵית אֲנָן צְרִיכִין חָשְׁשִׁין לִיחִידַיָיא. רִבִּי יִצְחָק רוֹבָא עָאַל מִיסְחֵי עִם רִבִּי. אֲמַר לֵיהּ. מָהוּ מִיתֵּן צְלוֹחִיתָא גַּוְא עֲגַלְתָא. אֲמַר לֵיהּ. הָכָא גַו נַטְלָא הִיא נַעֲשֵׂית כִּכְלִי שֵׁינִי. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. שׁוֹאֲלִין הִילְכוֹת הַמֶּרְחָץ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְהִילְכוֹת בֵּית הַכִּסֵּא בְּבֵית הַכִּסֵּא. כְּהָדָא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר עָאַל מִיסְחֵי עִם רִבִּי מֵאִיר. אָמַר לֵיהּ. מַהוּ לְקַנֵּחַ. אָמַר לֵיהּ. אָסוּר. מַהוּ לְהַדִּיחַ. אָמַר לֵיהּ. אָסוּר. וְלֹא כֵן שְׁמוּאֵל שָׁאֵיל לְרַב. מָהוּ לַעֲנוֹת אָמֵן בְּמָקוֹם מְטונָּף. וְהוּא אָמַר. אָסוּר. וְאָסוּר דְּאָמְרִית לָךְ אָסוּר. אַשְׁכָּח תָּנָּא תַנֵּי. אֵין שׁוֹאֲלִין הִילְכוֹת הַמֶּרְחָץ בַּמֶּרְחָץ וְהִילְכוֹת הַכִּסֵּא בְּבֵית הַכִּסֵּא. אִם בְּיוֹם טוֹב כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב כול׳. חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב וְכֵן חַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לַשַּׁבָּת. רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר. מַרְחִיץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. וְחָרָנָה אָמַר. מַרְחִיץ בָּהֶן כָּל גּוּפוֹ אֵיבָרִים אֵיבָרִים. וְלָא יָדְעִין מָאן אָמַר דָּא וּמָאן אָמַר דָּא. מִן מַה דְתַנֵּי שְׁמוּאֵל. מַרְחִיץ בָּהֶן פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. הֲוֵי רַב דּוּ אָמַר. מַרְחִיץ בָּהֶן כָּל גּוּפוֹ אֵיבָרִים אֵיבָרִים. חַד פִילוֹסֹפִיוֹס שָׁאַל לְבַר קַפָּרָא. אַבְלָּט שָׁאַל לְלֵוִי סָרִיסָא. מוּתָּר לִשְׁתּוֹת וְאָסוּר לִרְחוֹץ. אָמַר לֵיהּ. אִם תִּרְאֶה סָרִיס מְחַבֵּק עִם אִשְׁתְּךָ שֶׁמָּא אֵינוֹ רַע לָךְ. אָמַר לֵיהּ אִין. אָמַר לֵיהּ. וּמָכִי הוּא לָהּ כְּלוּם. אָמַר לוֹ. שֶׁלֹּא תִתְפָּרֵץ. אָמַר לֵיהּ. וְהָכָא שֶׁלֹּא יִתְפָּרְצוּ כֵּיוָן שֶׁיָּצָא אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו. רִבִּי. לָזֶה דָּחִיתָה בְּקָנֶה. לָנוּ מָה אַתְּ מֵשִׁיב. אָמַר לוֹ. וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. מוּלְיָיר הַגָּרוּף שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ בְּשַּבָּת. הָא אִם אֵינוּ גָרוּף לֹא. אָמַר רִבִּי שִׁיָין. מִפְּנֵי שֶׁהַגְּחָלִים נוֹגְעוֹת בְּגוּפוֹ. אָמַר רִבִּי חֲנִינָה בְרֵיהּ דְּרִבִּי הִילֵּל. מִפְּנֵי שֶׁהָרוּחַ נִכְנֶסֶת בְּגוּפוֹ וְהַגְּחָלִים בּוֹעֲרוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָשׂוּי פְרָקִים פְּרָקִים וְהוּא מִתְיָירֵא שֶׁמָּא נִתְאַכָּל דִּיבּוּקוֹ וְהוּא מוֹסִיף מַיִם. אַנְטִיכִי אַף עַל פִּי שֶׁגְּרוּפָה אֵין שׁוֹתִין מִמֶּנָּה. רִבִּי חֲנַנְיָה רִבִּי יוֹסֵי רִבִּי אָחָא אַבָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִתְחַמֶּמֶת מִכָּתְלֶיהָ. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין רַב הוּנָא בְשֵׁם רַב. אִם הָיְתָה גְרוּפָה וּפְתוּחָה מוּתָּר. משנה: הַמֵּיחַם שֶׁפִּינָּהוּ לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם צוֹנִין בִּשְׁבִיל שֶׁיֵיחַמּוּ אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹכוֹ וּלְתוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן. הלכה: מֵיחַם שֶׁפִּינָּהוּ לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנִין כול׳. רִבִּי בָּא בַּר בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. רִבִּי חִיָיא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְתוֹךְ הַכּוֹס. הָא לְתוֹכוֹ לֹא. אָמַר רִבִּי מָנָא. קַשִּׁיֵיתָהּ קוֹמֵי רִבִּי בָּא. לֹא תָנֵּי רִבִּי יוֹחָנָן עַל סוֹפָא לֹא תָנֵּי עַל רֵישָׁא. בִּשְׁבִיל שֶׁיֵיחַמּוּ. הָא לְהַפְשִׁירָן לֹא. אָתָא רִבִּי בָּא בַּר כַּהֲנָא רִבִּי חִיָיא בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם רִבִּי. אִם לְחַמְמָן אָסוּר. אִם לְהַפְשִׁירָן מוּתָּר.

245 פסחים פתח ↗

הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ וְכוּ׳. וּרְמִינְהוּ: חוֹתְכִין יַבֶּלֶת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה. וְאִם בִּכְלִי — כָּאן וְכָאן אָסוּר.

1 II. שבת

2 א. הלכות שבת

3 "הלכות שבת – הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות".

4 התורה אמרה "לא תעשה כל מלאכה", ולא פירשה מה היא מלאכה האסורה, אלא שבמקומות אחרים נתפרשו בה קצת מלאכות האסורות בשבת:

5 בחריש ובקציר "החורש והקוצר" תשבות, שמ' לד כא; לא תבערו אש וגו' "המבעיר", שם לה ג; שבתון שבת־קדש לה' מחר את אשר תאפו אַפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבקר, ויניחו אותו עד הבקר כאשר צוה משה ולא הבאיש וגו', שם טז כג–כד: שאע"פ שפשוטו של מקרא הוא: את אשר אתם אופים ומבשלים היום אפו ובשלו, ואת כל שלא השתמשתם בו לאפיה ולבישול בשביל יום הששי הניחו חי למחר, ומקרא שלאחריו: ויניחו אותו וגו' ולא הבאיש שלא כמו בכל יום, פסוק כ וגו' ויאמר משה אכלוהו היום וגו', מוכיח שהניחוהו חי ולא אפו ולא בשלו מערב שבת לשבת, – אעפ"כ הרי יוצא מכאן שאפיה ובישול אסורים בשבת. "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וגו' אל יצא איש ממקומו כפשוטו: ללקוט המן ביום השביעי", שם כז–כט: לקיטת המן היא אפוא מלאכה "המעמד", "המוציא".

6 "מקושש עצים ביום השבת" – "לא פורש מה יעשה לו", "ויאמר ה' אל משה מות יומת" וגו', במדבר טו לב ואילך. מה היא מלאכת המקושש? בספרי שלח פיס' קיג שנינו: מקושש עצים, תולש מן הקרקע וכן תירגם יונתן "כד תליש ועקיר קיסין". ו"תולש" הוא משום "קוצר". אבל אונק' וירוש' תירגמו: מגבב אעין "קיסין" – כרב אתא בר יעקב בבבלי שבת שם: מעמר הוה. ושמואל בבבלי שם אומר: מקושש מעביר ארבע אמות בר"ת הוה "המוציא". אבל בירוש' שאל ר' חייא בר גמדא: מקושש משום מאי מיחייב, משום תולש צ"ל: חורש או משום קוצר. נישמעינה מהדא ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו מלמד שמצאוהו תולש עצים מן הקרקע.

7 אבל מן המשנה שבת פי"ב מ"ב יוצא ש"מלקט עצים" תולדת "חורש" הוא; שכן שנינו שם: החורש – המנכש והמקרסם והמזרד – המלקט עצים אם לתקן וכו' אם להסיק וכו', ומכיון ש"המנכש" וכו' בוודאי משום "חורש" הם "מייפה את הקרקע", אף "מלקט עצים" כך הוא "המברה בחרשים" בירוש' שם בוודאי, ובכלל לא נמנו כאן כל אלה אלא כפירוש של "החורש".

8 בנביאים וכתובים נזכרו גם הוצאה ומשא־ומתן:

9 בעמוס ח ה: מתי יעבור החדש ונשבירה שבר והשבת ונפתחה בר, שכפשוטו פירושו: יום השבת כמו שמוכיחה ההקבלה "חדש", השוה: חדש ושבת קרא מקרא, וכדומה, וכן תירגמוהו השבעים והוולגטא.

10 בירמ' יח כא–כב: השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, שם כד; ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ביום השבת, שם כז.

11 בישע' נח יג: אם תשיב משבת רגלך עשות הפציך ביום קדשי וגו' וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר וגו'.

12 בנחמ' יג טו ואילך: בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערמות ועומסים על החמורים אף יין, ענבים ותאנים וכל משא ומביאים ירושלים ביום השבת ואעיד ביום מכרם צָיִד "צרכי אוכל", והצרים ישבו בה מביאים דָאג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה וגו'.

13 דריכת גת, עמיסה על בהמה, הבאה לירושלים, מקח־וממכר ומשא־ומתן אפילו בדברים היו ידועים אפוא כמלאכות אסורות, אבל עם־הארץ היקל בהם.

14 הרבה חומרות בהלכות שבת ישנן בס' היובלים ב' כט–ל, וג' ח–ט, יב–יג:

15 בג' ח ואילך: וכל אדם העושה בו כל מלאכה ימות, כל אדם המחלל את היום הזה, המשמש מטתו, או האומר לעשות בו דבר, או ההולך בו לקנות ולמכור, או השואב בו מים, שלא הכינו מיום הששי, או המגביה דבר להוציא אותו מאהלו או מביתו ימות. ואל תעשו בשבת כל עבודה שלא הכינותם אותה לכם ביום הששי וכו'. וכל אדם העושה בו מלאכה, ואף מי שמהלך בדרך, ואף מי שעושה צרכי שדהו, בביתו או במקום אחר, ואף המבעיר אש, ואף המעמיס על כל בהמה, ואף המפריש בספינה בים, וכל אדם המכה "החובל" אדם או ממיתו, ואף השוחט בהמה או עוף, ואף הצד בהמה או עוף או דגים, ואף "המתענה" בשבת ועושה מלחמה: כל אדם אשר יעשה דבר מכל אלה בשבת ימות.

16 ושם ב כט–ל: שלא יכינו בו כל דבר לאכילה ולשתיה, שלא ישאבו מים, שלא יכניסו ולא יוציאו כל דבר הנישא מדלתותיהם, שלא הכינו אותו בששת הימים "כעבודה" בבתיהם, ולא יוציאו ולא יכניסו ביום הזה מבית לבית.

17 "האסיים החמירו בשבת" – אומר יוספוס – אין צריך לומר שהכינו את מאכליהם ביום שלפניו כדי שלא יבעירו כל אש ὥς μηδὲ πῦρ ἐναύοιεν ביום ההוא, אלא שלא טילטלו כל כלי ממקומו ולא עשו צרכיהם.

18 והנה באיסורים אלה, יש מהם הרבה שגם ההלכה הקדומה החמירה בהם.

19 באיסור מלחמה בשבת נהגו החסידים שבימי מתתיהו: ולא ענו אותם ולא זרקו עליהם אבן ולא סתמו את המחבואים, עד שתיקנו החשמונאים לאמר שם מא: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת נלחם בו ולא נמות כולנו וכו'. ז"א שהתירו מלחמת־הגנה.

20 ואעפ"כ נזהרו באיסור מלחמה עוד בימי פומפיוס ולא נלחמו בשבת נגד הרומיים. ואפילו במלחמה האחרונה חשבו עוד את המלחמה בשבת לאסורה. וכדברי יוחנן מגוש־חלב אסור בשבת אפי' מו"מ של שלום.

21 אבל הקנאים נלחמו בשבת, ודווקא שמאי אומר: אין צרין על עיר תחילה בשבת אלא קודם לשבת שלשה ימים ואם הקיפוה ואירעה השבת להיות אין השבת מפסקת מלחמה, שהיה דורש: "עד רדתה אפילו בשבת", אפילו במלחמת הרשות.

22 ור' אליעזר השמותי אומר שסיף וקשת וכו' "תכשיטין הן לו" ויוצאין בהן בשבת שבת פ"ו מיד.

23 והדרשה השניה של שמאי מ"ת וספרי שם היא: אין מפליגין בספינה בים הגדול אלא קודם לשבת שלשה ימים וכו', בירוש' שבת שם ד ע"א: אין מפרישין לים הגדול לא בע"ש ולא בחמישי בשבת ב"ש אוסרין אפילו ברביעי וב"ה מתירין, וכ"ה בירוש' שם גם במחלוקת השניה והיא כנראה הדבר השלישי משלשת הדברים, שלא נזכר בספרי ומ"ת שם: אין משלחין איגרות ביד גוי לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת ב"ש אוסרין אפילו ברביעי וב"ה מתירין, ובתוס' שבת פי"ג י, יב–יג, שנינו סתם: אין מפליגין בים הגדול פחות משלשה ימים קודם לשבת וכו', אין נותנין קרי: משכירין כלים לגוי בע"ש וברביעי ובחמישי ה"ז מותר, אין משלחין איגרות ביד גוי ע"ש וברביעי ובחמישי מותר וכו'.

24 ומן הברייתות האלה נראה שב"ש החמירו משמאי, וב"ה הולכים כאן בשיטת שמאי.

25 ואמנם ב"ש מחמירים בכמה דברים, שנזכרו בס' היובלים ושהחמירו בהם האסיים. ולשיטתם שהם דורשים: ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך שתהא כל מלאכתך גמורה מערב שבת, הם אומרים כמשנת ר"מ בתוס' שבת פ"ג ג, שכירה גרופה וקטומה – אין מקיימין עליה כלום וכמשנת ר' יהודה שם וסתם משנתנו ריש כירה: חמין אבל לא תבשיל.

26 ולענין טלטול כלים, שנינו: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזומא ליסטרון של קדירה וסכין קטנה שע"ג שולחן ר' חנינא בבבלי ור"א בירוש' אומרים: בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו.

27 וב"ש היו מחמירים אפילו בכלים המותרים שלא ליטלם אלא לצורך: תני א"ר יודן לא נחלקו ב"ש וב"ה על המלאין שמטלטלין אותן שלא לצורך ועל הריקנין שיש בדעתו למלותן ועל מה מחלקו על שאין בדעתו למלותן שב"ש אוסרין וב"ה מתירין, ובתוס' שבת פי"ד א שנינו: ר' נחמיה אומר אפילו טלית אפילו תרוד אין ניטלין אלא לצורך ר' שמעון בן אלעזר אומר ב"ש אומרים אין ניטלין אלא לצורך ובה"א לצורך ושלא לצורך בוודאי רשב"א בשם ר"מ רבו, והוא ת"ק של ר' יהודה. ואין מוציאין את הקטן לרה"ר אפילו ביו"ט.

28 ואמרו בבבלי שבת יח א: אמר ר' אסי מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא.

29 ומחלוקת ב"ש וב"ה בשבת פכ"א מ"ג, נשנית במשנת ר' יוסי שבתוס' מוחלפת: ב"ש לחומרא וב"ה לקולא, כרב נחמן בבבלי.

30 החובל והריגה ושחיטה מתאימים להלכה. אלא שב"ש אסרו אפילו הריגת מאכולת, ואפילו ריב"ז, "תלמידו של הלל", אמר על כפיית קערה על עקרב שלא תישוך: חוששני לו מחטאת שבת פט"ז מ"ו.

31 שאיבת־מים אסורה לפי ההלכה רק בבור שברה"ר, בבור שבין שתי חצרות, ובאמת המים שהיא עוברת בחצר מחלוקת ר' יהודה וחכמים שם מ"ז, ור' יהודה מוסר מעשה באמה של אבל שהיו ממלאין ממנה ע"פ זקנים בשבת; אבל בור שבחצר מותר למלאות הימנו ובגלגל אסור, עירובין פ"ו מי"ד בחצר מעורבת.

32 אלא שס' היובלות אוסר להוציא מבית לבית ולהוציא לחצר מ"דלתות" הבית, וכן "ללכת בדרך", ז"א בדרך רחוקה, מפני שתקנת עירובי חצרות חולקים בתנאיה, ב"ש וב"ה, עירובין פ"ו מ"ד, לא נתקנה עדיין, כהערתו הנכונה של פינקלשטיין, שהרי הצדוקים חולקים עליה עירובין פ"ו מ"ב, וכן "עירובי תחומין" ושיתופי מבואות. ומכיון שאסור להוציא ולהכניס מן החצר לבית א"א גם לשאוב מים.

33 איסור תשמיש בשבת עומד אמנם בניגוד להלכה המאוחרת: "ואוכלת עמו מלילי שבת ללילי שבת" ותקנת "עזרא";‏ אבל כבר העיר פינקלשטיין, שההלכה הקדומה בוודאי אסרה תשמיש בשבת, וכבר העיר שור על הברייתא נדה לח א: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת שלא יבואו לידי חילול שבת, ושנינו בתוס' כתובות פ"א א בבלי ג ע"ב: מפרישין את החתן מן הכלה בלילי שבת תחילה וכו'. וגם השומרונים והעננים אוסרים אותו.

34 שאר ההלכות שבס' היובלים מתאימות להלכה המקובלת.

35 רובם של דברי ס' היובלים ישנם גם בספר ה"צדוקי", שהוציא שכטר; אבל למרות ספרו של גינצבורג אין ספק שצדק ביכלר, שאינו אלא ספר של אחת הכתות הקראות ונתחבר במאה השביעית. אבל אחרי הגניזה החדשה = המגלות הגנוזות עלינו לחזור בנו. תש"י.

36 נשאר לנו להעיר על פולמוס הנוצרי נגד הלכות אחדות הנוגעות לשבת.

37 1. קטיפת־שבלים בשבת לָרעַב.

38 מתיא יב א: בעת ההיא עבר ישו בין הקמה ביום השבת ותלמידיו רעבו ויחלו לקטוף מלילות ויאכלו. ויראו הפרושים ואמרו לו הנה תלמידיך עושים את אשר אסור לעשות בשבת. ויאמר אליהם הלא קראתם את אשר עשה דוד בהיותו רעב הוא והאנשים אשר אתו. כי בא אל בית האלהים ויאכל את לחם הפנים וכו'.

39 1. ריפוי חולים והצלת בהמה בשבת.

40 שם ט–יג: ויעבר משם אל בית כנסתם והנה שם איש אשר ידו יבשה וישאלוהו לאמר: המותר לרפא בשבת וכו' ויאמר אליהם מי האיש בכם אשר לו כבש אחד ונפל בבור בשבת ולא יחזיק בו ויעלנו ומה יקר האדם מן הכבש וכו'. ויאמר אל האיש פשוט את ידך ויפשוט אותה ותרפא ותשב כידו האחרת.

41 לוקס יד ב–ו: והנה איש אחד לפניו אשר גופו צָבָה ממים. ויען ישו ויאמר אל בעלי התורה ואל הפרושים לאמר: המותר לרפא בשבת אם לא? ויחרישו ויאחז בו וירפאהו וישלחהו ויען ויאמר אליהם מי מכם אשר חמזרו אז שורו יפול אל הבור ולא ימהר להעלותו ביום השבת, ולא יכלו להשיב על זאת דבר.

42 לוקס יג יא–מז: והנה אשה אחוזת רוח חולי כשמונה עשרה שנה ותהי כפופה ולא יכלה לקום בקומה זקופה. ויהי בראות אותה ישו ויקרא אליה ויאמר לה: אשה החלצי מחלייך. וישם את ידיו עליה וכרגע קמה וכו'. ויכעס ראש הכנסת על אשר ריפא ישו בשבת. ויען ויאמר אל העם: ששת ימים הם אשר תעשו מלאכה. לכן באלה בואו והרפאו לא ביום השבת. ויען האדון ויאמר אליו: החָנֵף! איש מכם הלא יתיר בשבת את שורו או את חמורו מן האבוס ויוליכהו להשקותו, וזאת אשר היא בת אברהם וכו' הלא תותר ממוסרותיה ביום השבת.

43 יוחנן ז כג: ועתה אם ימול זכר בשבת למען אשר לא תופר תורת משה מה תקצפו עלי כי רפאתי איש כולו בשבת.

44 הנה לענין קטיפת־מלילות בשבת לָרעֵב, – על פי ההלכה תלוי הדבר בדרגת־הרעבון ובסכנה, ומי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דברים טמאים יומא פ"ח מ"ו ומאכילין אותו טבל ותרומה בבלי שם פג א.

45 ולענין רפואה – ההלכה אומרת, שמחללין שבת אפילו על סכנת אבר אחד ואפילו על ספק נפשות. ואמנם ההלכה שבמשנה החמירה עוד, ושנתה סוף פכ"כ: אין מחזירין את השבר, מי שנפרקה ידו ורגלו לא יטרפם בצונן וכו' אבל האמוראים הקֵלו: שמואל פסק קמח א: הלכה מחזירין את השבר, ומר עוקבא קט א אומר: מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין, והתירו בכלל כמה דברים שאין בהם שחיקת סממנים.

46 אבל רפואותיו של ישו "פשוט את ידך", "ויאחז בו", "וישם את ידיו עליה", "אשה החלצי מחלייך" הן ממין "לחישה על מכה", וזו מותרת בשבת גם ע"פ ההלכה. ושנינו: "בין קמיע שלכתב ובין קמיע שלעיקרין יוצאין בו ואצ"ל שניכפה אלא אפילו שלא יכפה, ואצ"ל דבר שיש בו סכנה אלא אפילו דבר שאין בו סכנה, קושרו ומתירו בשבת.

47 ולענין "בהמה שנפלה לבור לבאר", הודו בו – לפי מתיא ולוקס – גם הפרושים. ולפי ההלכה שנינו: ובהמה טמאה שנפלה לבאר עושין לה פרנסתה "כל צרכיה" במקומה בשביל שלא תמות, ובמקום שאי־אפשר ב"פרנסה" פוסק רב בבלי שם: מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה.

48 ולענין יו"ט שנינו: אותו ואת בנו שנפלו לבור ר' אליעזר אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו בשביל שלא ימות, ר' יהושע אומר מעלה את הראשון ע"מ לשחוט ואינו שוחט ומערים ומעלה את השני וכו'. ובמשנה שנינו פ"ג מ"ד: בכור שנפל לבור ר' יהודה אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט וכו'. אבל העלאה סתם לא התירו אפי' ביו"ט. אלא ע"י הערמה משום צער בע"ח. ואפשר שהחמירו בזמן ההוא יותר בזה, כשם שהחמירו בכמה דברים שהותרו אח"כ.

49 אבל בכלל אפשר ש"ראש הכנסת", או ה"פרושים" שהיו שם, לא היו בקיאים בהלכה, ודומה לו אנו מוצאים בראשה של גדר, שהחמיר בהליכת עדי החודש בשבת והעבירו ר"ג.

50 ב. משנת שבת

51 מסכת שבת ועירובין מסכת אחת היא, וכך היתה מתחילתה. הפרק האחרון של עירובין שייך לשבת עי' תוס' שם והסיום בתוס' סוף עירובין הוא סיום לשבת.

52 משנת שבת – מקורות מקורות ושכבות שכבות היא.

53 פ"א מתחיל ב"יציאות השבת" מ"א ומפסיק ענין ה"יציאות" ומתחיל ממ"ב ואילך בהלכות ערב שבת.

54 באמצע מ"ג–מ"ד נכנסו, אגב הטעם "שמא ישכח ויצא", דיני לילי שבת: ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר, באמת וכו' כיו"ב לא יאכל הזב וכו' אלו מן ההלכות וכו'. וכפשוטה של משנתנו אין לנו כאן מהלכות "אלו" אלא "לא יאכל הזב" וכו', שבה נחלקו ב"ש וב"ה: שבש"א לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ וכו'. ו"אלו" לקוח ביחד עם ההלכה "לא יאכל הזב" וכו' ממקום אחר, משורה של י"ח דבר שלא נזכרה כאן אלא בתור "כיו"ב" ל"שמא ישכח". אבל הברייתא "אין פולין וכו' אלו מי"ח דבר" וכו', שבבבלי יב א יג ב – ברייתא בבלית היא, והירוש' לא ידעה. ואפילו אם נפרש: לא יפלה את כליו ביום שמא יהרוג ור' אליעזר היא דתניא "אמר ר"א ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל", והיא הלכה שנחלקו בה ב"ש וב"ה, שב"ש אוסרין וב"ה מתירין, – אעפ"כ קשה לומר שנחלקו אף בגזירה זו, שמא יהרוג, בי"ח דבר. שעיקרן של י"ח דברים אלו הם ענייני טומאה וטהרה והתבדלות מן הגוים: "פיתן ושמנן" וכו'.

55 אחריו, מ"ה–מ"ח, חמש מחלוקות ב"ש וב"ה, ושנינו בכל אחת מהן שבמ"ה–מ"ז: וב"ה מתירין. אבל במ"ח: בש"א אין נותנין עורות לעבדן וכו' ובכולן "וכולן" ב"ה מתירין עם השמש. א"א לפרש כמו שפירשו התוס' שהדברים מוסבים אף על מ"ה–מ"ז: שא"כ היה לו לשנות כאן: וב"ה מתירין וככולן ב"ה וכו' ורחוק לפרש "בכולן" על "עורות" ו"כלים". אלא שמי ששנה זו לא שנה זו. מי ששנה מ"ח שנה: בש"א אין שורין וכו' ואין נותנין אונין וכו' אין פורשין וכו' ואין מוכרין וכו' אין נותנין עורות וכו' ובכולן ב"ה מתירין עם השמש ולא שנה "וב"ה מתירין" בכל אחת ואחת.

56 ואמנם מ"ז היא ר"ע עי' להלן, מה שאין כן מ"ח והמשכה מ"ט: ושוין אלו ואלו שטוענין וכו' =תוס' פ"א, ירוש' ד ע"א היא – ר' אלעזר ריש פכ"ב ור"ש, בבלי יט ב.

57 ואחריהן מ"י–מי"א סתמות מזמן הבית.

58 הפרקים ב, ד, ה, ו, מתחילים בשאלה ריטורית "במה": במה מדליקין, במה טומנין, במה בהמה יוצאה, במה אשה יוצאה.

59 אבל פ"ג מתחיל: כירה שהסיקוה וכו' והיא משנת ר' יהודה, עי' להלן, ופ"ד שאחריו: במה טומנין וכו' – הוא המשך של סוף פ"ב: וטומנין את החמין; פ"ג הוא אפוא ממקור אחר.

60 ואמנם יש בפרק זה, פ"ג, דברים מקבילים לפכ"ב, שהם בניגוד לו: ה"מעשה" במ"ד ו"כדי להפשירן", במ"ה, מתנגדים כפשוטם לפכ"ב מ"ד: ואת הצונין בחמה "בחמים" בשביל שייחמו, ופ"ג מ"ו כולה אינה שייכת כלל להטמנה אלא להדלקה, והיא מתאימה לפ"ב מ"ד ולא לכאן ועי' באמת בתוס' שם פ"ב ז–ח: נותנין טיט וכו', אלא ש־"מטלטלין נר חדש" וכו', שנוי גם בתוס' בפ"ג יג!. ומשנת "ולא יתן לתוכו מים". לירוש': דר' יוסי בפט"ז מ"ה היא. ו"מטלטלין נר חדש" וכו' – סתם כר' יהודה, ו"אין ניאותין ממנו", כת"ק דר"ש.

61 מפרק ז והלאה ענין חדש: כלל גדול אמרו בשבת וכו' מ"א, אבות מלאכות ארבעים חסר אחת מ"ב, ועוד כלל אחר אמרו וכו' מ"ג, והכלל השני קשור לפי־זה במ"ב, באב האחרון, המוציא מרשות לרשות.

62 אבל אח"כ באים ממ"ד ואילך פרטי הלכות של "המוציא", ואח"כ פרטי ההלכות של שאר האבות של רובם, וסדר הפרטים אינו כסדר האבות במ"ב.

63 מתחיל הוא כאמור מן האחרון המוציא וממשיך ב"הוצאה" עד פ"י מ"ה ואגב "זכר לדבר" שבפ"ח מ"ז בדברי ר"מ – נכנס פ"ט מ"א–מ"ד, עי' להלן.

64 ואח"כ "הזורק" פי"א שהוא תולדת "המוציא".

65 ואח"כ פי"ב מיא; הבונה 34 והמכה בפטיש 38, אבל בתוס' פי"א א–ד הסדר: הבונה – המכה בפטיש – המכבה והמבעיר!

66 ואח"כ מ"ב החורש 2 1.

67 ואח"כ מ"ג–מ"ו: הכותב 32.

68 ואח"כ פי"ג מ"א: האורג 19, מ"ב העושה שתי בתי נירין 18, והתופר 23 והקורע 24.

69 ואח"כ מ"ד: שיעור המלבן 13 והמנפץ 14 והצובע 15 והטווה 16 וכו' והאורג 19 שני חוטין שיעורו וכו'.

70 ואח"כ מ"ה–מ"ז – פי"ד מ"א: הצד 25.

71 אח"כ נשנו מ"ב–מ"ד הלכות טיבולים ומשקים שלרפואה בשבת בתוס' מתחילים בפי"ב ח' דיני רפואה, וה"ז מקבילה לפי"ג מ"ד!.

72 ואח"כ פט"ו מ"א: אלו קשרים שחייבים עליהן וכו' הקושר, 21, והמתיר, 22.

73 למ"א–מ"ב, עי' להלן.

74 פט"ז כולו שייך ל"מכבה" 36 ול"מוציא" 39.

75 פי"ז – טלטול כלים.

76 פי"ח מ"א–מ"ב רישא, טלטול אוכלים.

77 מ"ב סיפא כופין וכו' – מ"ג, טיפול בבע"ח ובאדם.

78 ונסמך לו פי"ט – צרכי מילה בשבת ובין מ"ה למ"ו – חסורי מחסרא, עי' להלן.

79 פ"כ – תיקוני אוכלים לאדם ולבהמה ואגבם מ"ה, משום "ואם היה מאכל בהמה". ומ"ה סיפא: מכבש וכו' – משום כל שיש בו דברים הניטלין ודברים שאינן ניטלין וכו' תוס' פט"ז ה–ו, שמשנה זו כלולה בו בכלל זה, נשנה כאן.

80 ולזה נסמך פכ"א כולו: נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכו'.

81 פכ"ב, דיני ספיגה, סחיטה, שרייה, שבירת חבית לצורך אכילה, חמין בצונן וצונן בחמים עי' פ"ג מ"ה, לעיל, רחיצה בחמי טבריה וספיגה עי' פ"ג מ"ד וסיכה, וכדומה.

82 פכ"ג – שאילה בשבת ומנין, ושכירת פועלים, ואגב "מחשיך" מ"ג: עסקי המת וצרכי המת מ"ד ומ"ה.

83 ואגבם – פכ"ד מ"א: מי שהחשיך וכו' "החשיך" – בערב שבת!.

84 פכ"ד מ"ב–מ"ד – שייך לפ"כ מ"ג־מ"ד ופי"ח מ"ב עי' לעיל.

85 ומ"ה – ענין לעצמו, משנה ישנה "מעשה בימי אביו של ר' צדוק", ו"פוקקין את המאור" – שייך לפי"ז מ"ז.

86 כבר הסדר המסובך והמעורב הזה מראה ברור על מקורות שונים, שנצטרפו במשנתנו לאחד וגרמו לכפילות וניגודים, ופיזור של ענין אחד לכמה מקומות.

87 וגם סדר התוס', אע"פ שהלכה גם בשבת בכמה דברים גם בדברים שאינם במקומם במשנה אחרי סדר המשנה כמו בהקבלה לפ"ג, לפ"ט מ"א–מ"ד ולפ"י מ"ו, וכדומה – בכל זאת יש בה עוד כמה דברים שנשנו במשנתנו שלא במקומם – במקום אחר או גם במק"א. שהוא מקומו באמת.

88 כך בתוס' ספ"ב מסיים בהלכה המקבילה לפ"ג מ"ג, ובתוס' פ"ג אחרי א–ב: לא תמלא אשה קדרה וכו' ותתן לתוך התנור וכו' לא ימלא נחתום מים וכו' ג: מרחץ שסתמו נקבים שלו מע"ש וכו', ד: אין משתטפין בין בחמין וכו', ה: ממלא אדם חבית מים ונותנה כנגד המדורה וכו' ר' יוחנן בן נורי היא, ירוש' ו ב, שהיא מקבילה לפ"ג מ"ה ולפכ"ב מ"ד, ואח"כ בה"ו: סכין כל מיני סיכות וכו', שהיא הקבלה לפכ"ב מ"ו, ואח"כ בה"ז–ח: ממלא אדם אלונתית כ"י בריט' מוזי': לונטית ונותנה על מעיו וכו' שהיא שייכת לפכ"ב מ"ו ממלא אדם כוס של יין ונותנו על פי מיחם כ"י בריט' מוזי' וכו' לפכ"ב מ"ד ולפ"ג מ"ה, ה"ט: המערה ממיחם למיחם וכו' לפ"ג מ"ה, ה"י: חבית שנשברה בראש הגג מביא כלי וכו' לפכ"ב מ"א.

89 ההלכות של פ"ג ופכ"ב היו אפוא מחוברות יחד במשנת אחד התנאים, ואעפ"כ יש גם בתוס' בפט"ז ט–כ בין כמה הלכות אחרות גם הקבלות לפכ"ב מ"א ט, מ"ו יד, מ"ה טו.

90 לפ"ז מ"ב אבות מלאכות וכו' אין הקבלה בתוס' פ"ח בין ו–ז, ואחרי ההקבלה למ"ג, מתחילה בתוס' ח הקבלה לפ"ח מ"א, ונמשכת עד הל"ד הקבלות לפ"ח–פ"ט.

91 אבל אין בתוס' כל הקבלה לפ"ז מ"ד!

92 בפי"ב שה"ח–יד שלו מקבילים לפי"ד מ"ב–מ"ד הי"ד: ומודים חכמ' לר' אליעזר שאין עושין אוהלין וכו' – שהוא מקביל לפ"כ מ"א ולפי"ז מ"ז; ועי' בבלי וירוש'.

93 ז"א שפי"ד ופ"ב היו במשנת תנא אחד יחד! אע"פ שיש לפ"כ מקבילות בתוס' פט"ז!

94 והי"ד סיפא נשמטו וכו' – הט"ז מקבילים לפט"ו.

95 פי"ג ה"א–יד–לפט"ז.

96 פי"ג טו–פי"ד ה"ג–לפי"ז.

97 פי"ד ד–יב – לפי"ח מ"א–ב רישא חבילי קש.

98 פט"ו א–יז – מקביל לפי"ח מ"ב סיפא כופין וכו' – פי"ט כולו.

99 פט"ז א–ו מקביל לפ"כ: ז–ח – לפכ"א מ"ג!

100 פט"ז ה"ט–ה"כ – לפכ"ב מ"א, ג, ה; הכ"א–כב עד "אין רצין בשבת" – לפ"א מ"ג ולא יפלה את כליו; הכ"ב סיפא–כד – לפי"ח מ"ב.

101 פי"ז כולו – לפכ"ג; פי"ח א–ה, לפכ"ד; ו–י – לפכ"ג!

102 הסדר שונה אפוא בכמה דברים וישנם שרידים ברורים של סדר אחר.

103 אשר לתנאים שוני משנת שבת ואשר לסידורה האחרון:

104 פ"א. מ"א: יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד וכו', אבל בריש שבועות: יציאות שבת שתים שהן ארבע, ורבא בשבועות ומשם בשבת מפרשו: רשויות קתני רשויות שבת שתים שהן ארבע, ז"א כתוס' שבת, ולא כמשנת שבת.

105 פ"א מ"ג: לא יצא החייט במחטו וכו' – ר"מ היא תוס' פ"א, בבלי יא ב, ירוש' ג ע"יב.

106 ומחלוקות ב"ש וב"ה בפ"א מ"ה–מ"ז הן בוודאי ממשנת ר"ע =משנת ר"מ כי מ"ז: בש"א אין מוכרין לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין, היא משנת ר"ע, ועל פיו נשנו דברי ב"ה, ששנינו בברייתא בבלי יח ב: בש"א לא ימכור אדם חפצו לנכרי וכו' אלא כדי שיגיע לביתו ובה"א כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה ר' עקיבא אומר כדי שיצא מפתח ביתו "של ישראל" אמר ר' יוסי בר' יהודה הן הן דברי ר"ע הן הן דברי ב"ה לא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה "לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה כן אלא וכו' ".

107 ובתוס' פ"א כב: בש"א וכו' אלא כדי שיגיע למקום קרוב וב"ה מתירין איזה הוא מקום קרוב עד שיגיע לבית הסמוך לחומה רע"א כדי שיצא מן הפתח ויקדש עליו היום.

108 ובירוש' פ"א ד סע"א: אי זהו מקום קרוב ייבא כיי דמר שמואל וכו'. אית דבעי מימר = אית תניי תני, שונה בדברי ב"ש עד שהוא מגיע לביתו ואית דבעי מימר עד שהוא מגיע לעירו "למקום קרוב". ר' עקיבה אומר כדי שיצא מן הפתח ויקדש עליו היום. אמר ר' יוחנן זו דברי ר' יוסי ורבי עקיבה בא להכריע על דברי בית הלל כלומר ר' יוחנן אומר, שלדעת ר' יוסי ר"ע לא בא אלא להכריע על דברי ב"ה, כברייתא שבבבלי, אלא שר' יוחנן שנה בברייתא "להכריע", ולא "לפרש". כי "אמר ר' יוסי הן" וכו' הוא העיקר בבבלי שם כנוסח ר"ח, וכמו שיוצא מן הירוש'. וכיו"ב שנינו בתוס' פסחים פ"א ז: בראשונה היו אומרין אין מוכרין חמץ לנכרי ואין נותנין לו במתנה אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא ר' עקיבא ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור משנת ר' יהודה! אמר ר' יוסי אילו דברי בית שמאי ובית הלל הכריע ר' עקיבא לסייע דברי בית הלל, והיא המחלוקת השניה שהובאה בבבלי שבת שם בלי דברי ר' יוסי: ת"ר בש"א לא ימכור אדם חמצו לנכרי אא"כ יודע בו שיכלה קודם הפסח ובה"א כל זמן שמותר לאוכלו מותר למוכרו.

109 ר"ע שנה במחלוקת ב"ש וב"ה, סתם: וב"ה מתירין.

110 אבל מ"ח: ובכולן ב"ה מתירין עם השמש, היא משנת תנא אחר עי' לעיל, ואולי היא משנת ר' אלעזר, ששנה במ"ט: ושוין וכו', ובאמת "ושוין" זה מתאים יותר אל "ובכולן ב"ה מתירין"; ונראה ש"אין צולין" וכו' מ"י – שייך ג"כ ל"שוין" עי' תוס' פ"א כ, ור' אלעזר איירי בה והנכון: ואין נותנין, ונראה שגם ברישא הנכון: ואין צולין.

111 ומכיון ששבת ועירובין מסכת אחת היא עי' עירובין, ובעירובין כבר ראינו, שיש שם הרבה ממשנת ר' אלעזר, קרוב מאד שגם בשבת השתמש רבי במשנתו.

112 פ"ב. מ"ב: וחכמים מתירין בכל השמנים וכו' בעטרן ובנפט, מן התוס' יוצא כי החכמים החולקים על ר' טרפון שבסיפא הוא ריב"נ.

113 ו"שמן פקועות ונפט" דברי ר' שמעון שזורי לברייתא שבבבלי, או נכון יותר להיפך "שמן דגים ועטרן" לנר' התוס'.

114 ואפשר שזוהי משנת ר' יוסי תלמידו של ריב"נ, אבל סתם מ"ה סיפא כחס וכו' דלא כר' יוסי ור' יוסי פוטר בכולן וכו' אלא כר' יהודה.

115 מ"ו בשעת לידתן דלא כר' אלעזר ששונה "ילדות" בבלי לב א, ור' יוסי שונה בתוס' ספ"ב: שלשה הן דבקי מיתה ומסורין לנשים, ירוש' ה ע"ב: ואילו הן מצות נדה וכו', בבלי לב א – שתי לשונות: שלשה בדקי – ואמרי לה ג' דבקי – חדא כר' אלעזר וחדא כרבנן רש"י: בדקי – כרבנן, דבקי – כר' אלעזר.

116 פ"ג. מ"א – ר' יהודה תוס' ריש פ"ב/פ"ג, ירוש' שם, ועי' בבלי לז א.

117 וגם ה"מעשה" היא מדרכו של ר' יהודה.

118 ות"ק של מ"ו מטלטלין – ר' יהודה הוא תוס' ובבלי וירוש'.

119 אבל סיפא ולא יתן לתוכו מים מפרש התלמוד עי' לעיל כר' יוסי בפט"ז מ"ה.

120 פ"ד – המשך של פ"ב, ומשנה ב טומנין בשלחין – ר' יוסי עי' בבלי ועי' תוס' פי"ד ד. וגם בגיזי צמר ואין ממלטלין אותן – ר' יוסי בתוס' שם.

121 וגם ראב"ע נזכר שם, הרגיל במשנת ר' יוסי.

122 כל הפרק הוא אפוא כנראה ר' יוסי.

123 פ"ה. מ"א: יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם וכו' – דלא כר' ישמעאל בר' יוסי בשם אביו, תוס' פ"ד א: הסוס והגמל והלובדקים והגמל נמשכין באפסר.

124 מ"ב: ת"ק – ר' יוסי – ור' יהודה: ת"ק וודאי ר' מאיר.

125 סוף מ"ד: פרתו של רבי אלעזר בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, בביצה פ"ב מ"ח =עדיות פ"ב מי"ב, והוא משנת ר' יהודה: שלשה דברים ראב"ע מתיר וחכמים אוסרין פרתו יוצאת ברצועה שבין קרניה, – משנה זו סוברת בוודאי כגניבה בירוש': הלכה היה מלמד ובא, אבל ע"ז שאלו בירוש': כדא דתנן! שלא ברצון חכמים, ובירוש' ביצה שם: ר' יונה בוצרייה בעי אם הלכה היה מלמד ובא הדא היא דתנינן שלא ברצון חכמים, וע"פ ירוש' שבת יש להגיה ע"פ לשון ירוש' הרגיל בשבת וביצה: בדא תנינן וכו', כלומר שמשנת שבת אינה מתאימה ל"הלכה היה מלמד ובא".

126 ואמנם מאן תנא "שלא ברצון חכמים", ר' מאיר, וכן שנה במנחות פ"י מ"ה דברי ר"מ.

127 וכנראה פרקין כוליה – משנת ר"מ.

128 פ"ו. מ"א: לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהם במ"ה: יוצאה אשה בחוטי שער. ובמקואות שנינו בפ"ט מ"א: אלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן והרצועות שבראשי הבנות ר' יהודה אומר של צמר ושל שער אינם חוצצים. וא"כ משנת שבת שלא כר' יהודה.

129 שם: ולא בעיר של זהב וכו' ואם יצאת אינה חייב חטאת, בתוס' פ"ד ו שנינו: לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכ"א לא תצא ואם יצאת פטורה ר' אליעזר אומר יוצאת אשה בעיר של זהב. ובעדיות פ"ב מ"ז: שלשה דברים אמרו לפני ר"ע שנים משום ר' אליעזר ואחד משום ר' יהושע, שנים משום ר"א יוצאה אשה בעיר של זהב ומפריחי יונים פסולים לעדות. ובתוס' עדיות פ"א י: ולא אמר בה ר"ע לא איסור ולא היתר ר' אליעזר מתיר וחכמים אוסרין.

130 ולהלן במשנתנו שנינו: ולא בקטלא ולא בנזמים ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה – ובמ"ג: לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם וכו' ואם יצתה חייבת חטאת דברי ר' מאיר וחכמים פוטרים בכוכלת וכו'.

131 והנה בכלים פי"א מ"ח שנינו: וכל תכשיטי נשים טמאים, עיר של זהב קטליות נזמים וטבעות וטבעת בין שיש עליה חותם ובין שאין עליה חותם, ובתוס' כלים ב"מ פ"ב א–ב שנינו: טבעת בין חקוקה ובין שאינה חקוקה טמאה וכו' אמר תלמיד אחד מתלמידי גליל העליון ריב"נ? לפני ר' אליעזר שמעתי שחולקין בין טבעת לטבעת אמר לו שמא לא שמעת אלא לענין שבת שהיוצא בחקוקה חייב ושאין חקוקה פטור. מחט בין נקובה בין שאין נקובה טמאה וכו' עוד אמר תלמיד אחד מתלמידי גליל העליון לפני ר' אליעזר שמעתי שחולקין בין מחט למחט אמר לו שמא שמעת אלא לענין שבת שהיוצא בנקובה חייב ושאין נקובה פטור.

132 א"כ מ"א שלא כר"מ ושלא כר' יהודה, ומ"ג ת"ק ר"מ. ו"חכמים" – בתוס' פ"ד יא: ור' אליעזר פוטר בכוכלת וחכמ' פוטרין בצלוחית של פיליטון, ובברייתא אחרת בבבלי סב א: לא תצא בכוכלת ואם וכו' דברי ר"מ וחכ"א לא תצא וכו'. ובשלישית שם: ר"א פוטר בכוכלת ובצלוחית וכו', ובמשנתנו שניהם בשם "חכמים".

133 מ"ד: בירית טהורה ויוצאין בה וכו' = תוס' כלים ב"מ פ"ה ז ופיסקא זו היא שם משנת ר' יהודה.

134 מ"ה: שן תותבת וכו' רבי מתיר וחכמים אוסרים.

135 מ"ח: הקיטע יוצא בקב שלו דברי ר"מ ור' יוסי אוסר – זוהי הנוסחא הבבלית לפי מסקנת הבבלי וסימנך סמך סמך, אבל בד"ר, ירוש' ועוד: דברי ר' יוסי ור"מ אוסר, ואמנם דעתו של ר' יוסי היא שסנדל של עץ ושל שעם =קב הקיטע אינו סנדל וטהור הוא ולא כר"מ ור"ע בעדיות פ"ב מ"ח: והודו לו, והוא שנה: ולא הודו לו ודעתו אפוא כדעת ר' אליעזר בתוס' יבמות שם, שאינו סנדל.

136 והמשכה של משנתנו, ששונה סתם: ואם יש לו בית קבול כתיתים טמא, שנוי בתוס' כאן פ"ה א בשם ר' אליעזר: ר' אליעזר אומר קב של קיטע אם יש לו קיבול כתיתין יוצאין בו ואם לאו אין יוצאין, וא"כ השני במחלוקת שבמשנה האוסר, אינו יכול להיות ר"מ אלא ר' יוסי כדעתו של רב.

137 הנוסח הבבלי הוא אפוא העיקר.

138 שם: אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן. בכלים סוף פי"ד מ"ו שנינו: המרכוף טהור, הבטנון והנקטמון והאירוס הרי אלו טמאים, ומשנה זו ר' יהודה, שהיא שנויה בתוס' ב"מ פ"ה ז בשורת הלכות ממשנת ר' יהודה ולעומתו שנה ר' יוסי, שם פט"ז מ"ז: והמרכוף של זמר; וכן בתוס' שם ה"י: ר' יוסי אומר מרכוף של זמר טהור, וכך שנינו בתוס' שבת כאן פ"ה ב: הנקטמין טמאין ואין יוצאין בהן.

139 וא"כ משנת שבת זו סיפא – אינה ר' יהודה, אבל התופ' ה"א–ב ר' יהודה היא.

140 פ"ז. מ"א: היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה – כל הדא הילכתא כר' ליעזר כריתות פ"ג מ"י, ירוש' כאן.

141 מ"ב – כבר הזכרתי שאין למשנה זו הקבלה בתוס', ושהיא עומדת בסידורה בניגוד לכל המסכת, ומ"ג: ועוד כלל אחר אמרו, היא המשכה של מ"א; מב נוספה אפוא ממקור אחר כדי לפרש "אב מלאכה" שבמ"א.

142 מ"ג: ועוד כלל אחר אמרו וכו' – דלא כר"ש בבלי עה ב, בפ"ח מ"א לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן.

143 מ"ד וכו', הוא המשך של הכלל שבמ"ג.

144 פ"ח. מ"ה: זבל וחול הדק כדי לזבל קלח של כרוב דברי ר"ע וחכ"א כדי לזבל כרישא זו הכרעתו של רבי, תוס' פ"ח כ: אמר ר' נראין דברי ר' עקיבא בחול הדק ודברי חכמים בחול הגס, ור"ע שנה סתם: זבל וחול כדי וכו'.

145 מ"ז: חרס וכו' ר' מאיר אומר כדי לחתות בו את האור ר' יוסי אומר כדי לקבל בו רביעית אר"מ אע"פ שאין ראיה לדבר וכו' אמר לו ר' יוסי משם ראיה ולחשוף מים מגבא.

146 במקואות פ"ד מ"ג שנינו: החוטט בצינור וכו' בשל עץ כל שהוא ובשל חרס רביעית ר' יוסי אומר אף בשל חרס כל שהוא, לא אמרו רביעית אלא בשברי כלי חרס כלים פ"ג מ"ג–מ"ד.

147 למשנה זו נשתלשל דרך אגב פרק ט' מ"א–מ"ד.

148 מ"א: אר"ע מנין לע"ז, ואלה הם דברי ר"ע בע"ז פ"ג מ"ו ר"ע אומר כנדה שנאמר וכו'; קרוב אפוא שר"מ, של סוף פרק ח', חיבר לכאן משנת ר"ע, ור"מ בסוף פ"ח שנה בזה משנת ר"ע.

149 אבל מ"ב–מ"ג אינם לר"ע בוודאות:

150 מ"ב: מנין לספינה שהיא טהורה וכו' – משנת ר' יוסי רבנין דקסרין אמרין זו ספינה של חרש, ירוש' כאן בתוס' כלים ב"ק פ"ב ג, וסתם כלים פ"ב מ"ג של חרס; ו"חנניה בן אחי ר' יהושע אומר נלמדה משק מה שק מיסלסל מלא וריקן" וכו' בבלי פג ב, ז"א שהוא חולק על "שנאמר" של המשנה, שלפיה כל ספינה – אפי' של חרס – טהורה, והוא אינו מטהר אלא של עץ ועי' בבלי שם; אע"פ שכפשוטה אפשר לפרש משנתנו בספינה של עץ, וההלכה לפי־זה קדומה יותר, שהרי חנניה בן עקביה אומר: מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה מפני שטוענים אותה ביבשה ומורידין אותה למים בבלי שם, ורב אומר שם: שהרי כמה שנים נשנית משנה זו ספינת הירדן טמאה בבית המדרש ולא נתגלה טעמה עד שבא ר' חנינא בן עקביא ופירשה. ולפי־זה יכולה משנה זו להיות משנת ר"ע.

151 ההלכה השניה: מנין לערוגה וכו' – חולק עליה ר' יהודה בכלאים פ"ג מ"א: ר' יהודה אומר ששה באמצע, אלא שר' חייה שנה דברי ר' יהודה אלה על הסיפא שם היה לה גבול גבוה טפח זורעין בתוכה שלשה עשר וכו' ואחד באמצע; ר' יהודה אומר שמונה עשר י"ב וששה, ירוש' שם כח ע"ג. וגם זו יכולה אפוא להיות משנת ר"ע.

152 מ"ג: מנין לפולטת וכו' שהיא טהורה, כרוב נוסחאות המשנה, וגם בירוש' כ"י ליידן, וברא"ש ובפרחון ע' געל, וזו היתה נוסחת הירוש'. בבלי פו א: מאן דלא מוקי כתנאי תנא רישא טהורה, וכראב"ע במקואות פ"ח מ"ג ותוס' שם פ"ו, ולא כר"ע; וגם ההלכה השניה: שמרחיצין וכו', מפורשת בפי"ט מ"ג בשם ראב"ע סתם ואח"כ מחלוקת.

153 וההלכה השלישית: מנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר וכו' – ביומא פ"ד מ"ב: קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, ובפ"ו מ"ו: מה היה עושה היה חולק לשון של זהורית חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו. אבל בסוף פ"ו: ר' ישמעאל אומר נ"א: ועוד אמר ר' יהודה! והלא סימן אחר היה להם לשון של זהורית היה קשור על פתחו של היכל וכשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין שנאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, אלא שכ"ז אין ברוב כי"י המשנה והבבלי, ובכ"י תימני אחד איתא בגליון: ברייתא ר' ישמעאל אומר וכו'. ואמרו בבבלי שם סז א: ת"ר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח האולם מבחוץ וכו' התקינו שהיו קושרין על פתח אולם מבפנים וכו' התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. אמר ר' נחום בר נפח משום ר' אלעזר הקפר בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים וכיון שהגיע שעיר למדבר היה מלבין וידעו שנעשית מצותו שנאמר אם וכו'.

154 הלכה זו שבמשנת שבת שאינה ר' ישמעאל או ר' יהודה, יכולה להיות ממשנת ר"ע = יומא פ"ד מ"ב.

155 ההלכה שבמ"ד: מנין לסיכה שהיא כשתיה וכו', מתאימה ליומא פ"ח מ"א, ופרק זה, כסיומו האגדי אמר ר"ע כולו או רובו ר"ע.

156 בתוס' פ"ח כג–ל נוספה עוד שורה של "מנין ל־", ואפשר שגם אלה לקוחים ממשנת ר' עקיבא.

157 מ"ה – היא המשך של פ"ח: תבלין כדי לתבל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה, דלא כר' שמעון בערלה פ"ב מ"י ועי' בבלי פט ב.

158 ר' יהודה נזכר כאן במ"ה, מ"ו ומ"ז.

159 פ"י. מ"א: המצניע וכו' והוציאו בשבת חייב ככל שהוא וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו = כפ"ז מ"ג, ודלא כר"ש, פ"ח מ"א. ושמואל אומר צא רע"א: מחייב היה ר' מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה, וא"כ משנתנו ר"מ.

160 מ"ג: בפונדתו ופיה למטה וכו' פטור, שלא כר' יהודה, בתוס' פ"ט ח בבלי צב ב.

161 מ"ה: הוציאוהו שנים פטורים, לא יכול אחד להוציאו והוציאוהו שנים חייבים. ור"ש פוטר, רישא ר' יהודה, ור"מ מחייב בבלי צד ב, וסיפא: לא יכול אחד וכו' ר' יהודה ור' מאיר, תוס' פ"ט י: זה אינו יכול וזה אינו יכול ר' יהודה ור' מאיר מחייבים וכו'. שם: את המת במטה וכו' – ר' יהודה היא.

162 מ"ו: הנוטל צפרניו, אינה ענין להוצאה שאנו עוסקים בה בכל הפרק. הפרק הבא מתחיל "הזורק", שהוא תולדת "המוציא".

163 אלא שבתוס' כאן פ"ט יא–יג, ישנן עוד הלכות, שנשמטו כנראה מן המשנה: י"א, הנוטל מלא זוג משערו חייב, ר' אליעזר אומר אפילו אחת בבלי צד ב; יב, הבורר שחורות מבין לבנות וכו'; יג, החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת והמכבד והמרביץ והרודה חלות דבש בשבת חייב חטאת וכו' דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים בין ביו"ט ובין בשבת אינו חייב אלא משום שבות, רשב"א אומר משום ר' אליעזר הגודלת והבוחלת והפוקסת לעצמה פטורה לאחרות חייבת וכו'.

164 ואח"כ בהי"ד: התולש בין בימינו וכו', ואח"כ טו: התולש עולשין לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלא פי הגדי לתקן בארץ כל שהן וכו'; טז, המזרד זרדין לאכילה כגרוגרת לבהמה כמלא פי הגדי לתקן באילן כל שהן וכו' – זוהי הקבלה לפי"ב מ"ב שהיא שם שלא במקומה – ואין לה הקבלה שם בתוס'.

165 ואח"כ בתוס', הי"ז: החופר והחורש והחורץ מלאכה אתת הן, הדש והכותש והנופט מלאבה אחת הן, התולש והקוצר והבוצר והמוסק והגודר והאורה כולן מלאכה אחת הן, יח המכבס והסוחט מלאכה אחת היא וכו'. יט הבורר והטוחן המרקיד והלש והאופה לאכילה כגרוגרת, לבהמה כמלא פי הגדי וכו'.

166 כאן נשנו אפוא במשנת התוס' פרטי האבות: החורש והקוצר, הדש, הבורר, הטוחן והמרקיד והלש והאופה, הגוזז "הנוטל מלא זוג משערו" ועי' תוס' פ"ח א: הגוזז, ב': המוסיך, המלבן ="המכבס" והצובע.

167 וב"הנוטל מלא זוג משערו" קשרו: הנוטל צפרניו זו בזו וכו', וב"התולש" – התולש מעציץ נקוב וכו', של משנתנו.

168 ובסדר זה היה ה"מוציא" ראשון ואחריו: החורש וכו'.

169 אלא שרבי השמיטו ממשנת תנא זה, ושנהו בחלקו בפי"ב ממשנת תנא אחר, ובחלקו בפי"ג מ"ד המלבן והמנפץ וכו', וטעמו של רבי בולט כאן, טעם מנימוטכני: מפני ששנה כאן במ"ה–מ"ו מחלוקות ר' יהודה ת"ק ור' שמעון לא יכול להוציאו וכו' חייב ור"ש פוטר, את המת וכו' חייב ור"ש פוטר, התולש וכו' ור"ש פוטר, ואולי לקח מ"ה–מ"ו ־ ממשנת ר' שמעון.

170 "גודלת" וכו' מפורש בבבלי צד ב בשם ר' יוסי בר' חנינא: גודלת משום אורגת כוחלת משום כותבת פוקסת משום טווה, ואע"פ שהתלמוד מוסר אחרת בשם ר' אבהו כוחלת משום צובעת גודלת ופוקסת משום בונה, מוסר הירוש' יב ע"ג־ע"ד: ר' אבהו בשם ר' יוסי בן חנינה הגודלת חיבת משום בונה וכו' א' ו' זעירא לא מסתברא דילא משום אריג הכוחלת המשך דברי ר' אבהו חייבת משום כותבת הפוקסת חייבת משום צובעת.

171 פי"א. מ"א: וחכמים פוטרין – דלא כר' יהודה בברייתא, בבלי צז ב וירוש' יג ע"א, שהוא סובר קלוטה כמי שהונחה.

172 שם: הזורק ונזכר וכו' קלטה אחר וכו' קתני "הזורק" סתם, בין מרה"ר לרה"י ובין מרה"י לרה"ר, דלא כרבי בתוס' פ"י יט, ירוש' פ"א ב ע"ד.

173 מ"ו: זה הכלל וכו' – מחלוקת ב"ש וב"ה בס"ז 286, ומתני' כב"ה.

174 שם: זרק לעשות חבורה בין באדם בין בבהמה וכו' – זו כדברי ר' שמעון שמקלקל בחבורה חייב, וגם פי"ד מ"א והחובל בהן כר"ש.

175 אבל בפי"ג מ"א שנינו: וכל המקלקלים פטורין, ולא שנינו "חוץ מחובל ומבעיר" כבברייתא, שהברייתא – ר"ש, ופי"ג מ"א – ר' יהודה בבלי שם.

176 וכן משנת ב"ק פ"ח מ"ה – כר"ש.

177 פי"ב. מ"א: הבונה כמה יבנה וכו', המסתת והמכה בפטיש ובמעצד הקודח כל שהוא חייב – דלא כר' שמעון, תוס' פי"א ג, אבל הסיפא: זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב – הוא כללו של ר"ש בת"כ חובה פ"א ו בבלי קג ב. ומעין זה פריך הבבלי שם מר"ש דתוס' לר"ש דספרא ודחיק ומגיה.

178 ובתוס' פי"א א–ג: הבונה כל שהוא וכו' המכה בפטיש אחד טפיחה גדולה וכו' רשבג"א אף המכה וכו'. הקודח והגורר וכו' רש"א וכו', וקרוב כי "הקודח" הוספה היא, שהיתה כבר לפני הבבלי כאן ובמנחות נז א.

179 אח"כ בתוס' כאן ד–ה: המכבה 36 והמבעיר 37 וכו'. ופירושם של אבות אלה חסר במשנה.

180 מ"ב: החורש – אין מקומה כאן, ואין לה הקבלה כאן בתוס', אלא בפ"ט טו–טז. אלא שרבי צירף כאן כל הדברים ששיעורן כל שהוא.

181 מ"ג: בין משני סמניות – "מאן תנא סימניות ר' יוסי" "אמר ר' יוסי" שלאחריו, בבלי וירוש'.

182 פי"ג. מ"ג – משנת ר' יהודה עי' לעיל.

183 מ"ד – אין לה הקבלה בתוס' כאן, אבל בתוס' רפ"ח המקבילה לפ"ז! ישנם עוד דברים ששייכים בלי ספק לכאן א־ב: הגוזז 12 מן הבהמה וכו' מלא הסיט כפול ה"ז חייב וכו' המיסיך 17 שלשה חוטין כתחילה וכו' הצד חלזון וכו' בבלי עה א, ובתוס' סתם כר' יהודה וכמשנתנו חסר באמת הגוזז והמיסך ו"הצד חלזון" מתקשר יפה עם מ"ח!.

184 ואח"כ בתוס' ג: כל אבות וכו' קיצור פ"ז מ"א, ד כל המקלקלין וכו' הקבלה למ"ג שלנו!.

185 וא"כ היו שנויות הלכות אלו במשנת התוס' בסביבת מ"ג–מ"ד שלנו!

186 מ"ה: רשב"ג וכו' – המשנה כולה לקוחה מביצה פ"ג מ"א, ובהו' לו ועוד הנוסח בשבת מעין הנוסח שבביצה: כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור, ומתפרש בשבת כמו בביצה, וכך היה כנראה הנוסח שם, שכן שאלו בירוש': בעון קומי ר' אחא מה ניתני כל המחוסר צידה חייב ושאינו מחוסר צידה פטור אמר לון ולא במְגַפַל לתוכה אנן קיימין, אלא כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר.

187 מ"ו – ר' יהודה היא, כמו פ"י מ"ה.

188 פי"ד. מ"א ששייך לסוף פי"ג!: שמנה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב – דלא כר' יהודה אלא כר' יוחנן בן נורי. וסיפא: הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור – ר"ש היא דאמר מלאכה שאין צריכה וכו' קז ב.

189 מ"ב: אמר ר' יוסי.

190 מ"ג: חוץ ממי דקלים – דלא כר"ע, תוס' מו"ק פ"ב יא, אלא כ"בראשונה". ומכיון שכן, נראה שכל פי"ד ממשנת ר' יוסי, תלמידו של ריב"נ, הוא.

191 פט"ו. מ"א–מ"ב: אלו קשרים שחייבין עליהן קשר הגמלין וקשר הספנין וכו' רמ"א כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו.‏ יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין רש"י: שאין חייבין עליהן כמו שחייבין על קשר הגמלין, קושרת אשה מפתח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וכו' כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו.

192 הבבלי קיא ב שואל למ"ב: הא גופא קשיא אמרת יש קשרין שאין חייבין וכו' חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא והדר תני קושרת וכו' הכי קאמר יש קשרין וכו' ומאי ניהו קיטרא דקטר בזממא וכו' ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו מפתח חלוקה.

193 כבר מתוך הבבלי יוצא שלא פירש כרש"י: שאין חייבין כמו שחייבין, שהרי פירש "קשר גמלין" זה אחרת מן "קשר גמלין" של מ"א. אבל בכלל "אין חייבין כ־" – אינו לשון משנה בשלילה, ורק בחיוב נמצא: חייבין עליו סקילה כזכר יבמות פ"ח מ"ו, חייבין באחריותו כחמש סלעים של בן בכורות פ"א מ"ו, ונמצא בשלילה רק בבכורים פ"ד ה ברייתא: ואין חייבין עליו על ביאת מקדש לא כאנשים ונשים ולא נשים, עי' תוס', אבל שם סיכם תחילה הדברים ששוה ושאינו שוה.

194 וגם רחוק מאד ש"קשר הגמלים" שבמ"א ומ"ב יתפרש בשני מובנים.

195 ובאחרונה נוסח כ"י קמרידג' 43, E1 קשר הגמלים וקשר הספנין.

196 והנפלא ביותר הוא. שלא נזכר בין "אלו קשרים שחייבין עליהם", הקשרים של "הקושר והמתיר" פ"ז מ"ב, שהם עומדים שם בשורת האריגה בין "האורג" ו"התופר" ובוודאי שפשוטו כאביי עד ב: שכן אורגי יריעות שנפסקה להן נימא קושרין אותה, וכר' יוסי בן חנינה בירוש' י ע"ג. וכיו"ב שנינו בתוס' סוטה פ"א ב: כדי שיקשור הגרדי נימא בבלי וירוש' שם: "קשר הגרדין"! וגם השורה של ה"חייבין" קצרה יותר מדי אחרי: אלו!. אלא ששני תנאים הם: ר"מ ור' יהודה.

197 ר"מ לפי כללו: כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו אפי' "קשר שהוא של קיימא" מנה קשר הגמלים בין קשרים שחייבין עליהן; ור' יהודה לפי כללו: כל קשר שאינו של קיימא אפי' אינו יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו, מנה קשר הגמלים בין קשרים המותרים. ועי' קיב א: תני חדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחילה.

198 והנה במקואות פ"י מ"ג–מ"ד מנתה המשנה קשרים שא"צ שיבואו בהם המים, שהם של קיימא, וקשרים שצריך שיבואו בהם המים, שאינם של קיימא: בין הראשונים נמנו מ"ג: קשרי העני שבבגדיו וחבט אזן של סנדל, ובין האחרונים: הקשר שבפרקסים שבכתף ושנץ רצועות של סנדל. ובתוס' שם פ"ז פ"ח ב: קשרי פונדא ופסיקיא וקשרי מנעל וסנדל =חבט של סנדל וקשרי מפתח חלוק של אשה הרי אלו אינן חוצצין קשרי נימי פונדא ופסיקיא וקשרי רצועות ומנעל וסנדל והקשר שבאפקרסין שבכתף וסדין שקשר את נימיו הרי אלו חוצצין.

199 תוס' זו אם אינה משובשת חולקת על משנת שבת ב"מפתח חלוק של אשה", אבל בשאר הדברים מתאימה למ"ב. והשורה הראשונה של קשרים חסרה כאן. ואפשר שתוס' זו משנת ר"מ היא, והוא חשב "מפתח חלוק של אשה" בין הקשרים שחייבים, שאינה יכולה להתירו באחת מידיה.

200 ורבי השמיט חלק של החייבים מפני שמתנגדים למ"ב!

201 פט"ז. מ"א: כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה וכו' אע"פ שכתובים בכל לשון טעונים גניזה – דלא כר' יוסי, בברייתא: היו כתובין תרגום ובכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה בתוס': מצילין אותן וגונזין אותן ר' יוסי אומר אין מצילין אותן מפני הדליקה בתוס' ליתא א"ר יוסי מעשה באבא חלפתא וכו' זכור אני בר"ג אבי אביך שהיה עומד ע"ג מעלה בהר הבית והביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעהו תחת הנדבך, אף הוא צוה עליו וגנזו ר' יוסי בר' יהודה אומר וכו' אמר רבי ב' תשובות בדבר וכו' אלא מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאיליהן. ופשוטה של משנה כרב חסדא ורב הונא איתותב שם ואמרו: תנאי היא, ז"א שרב הונא כר' יוסי.

202 ר' יוסי נזכר בפרק זה כחולק, במ"ב, מ"ד ומ"ה.

203 שם: ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש – ירוש' טו סע"ג: בן בתירא כר' יהודה דתנינן תמן גשרין המפולשין מטלטלין תחתיהן בשבת דברי ר' יודה וחכמים אוסרין עירובין פ"ט מ"ד. ועי' בבלי קיז א. וא"כ – מתני' דלא כר' יהודה.

204 מ"ד: וחוזר ולובש ומוציא – "ואפילו כל היום כולו דברי ר"מ" ברייתא בבלי קכ א, וסיפא "אתאן לת"ק" הרא"ש וסתם מתני' ר"מ היא.

205 מ"ה: ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עור וכו' ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים וכו'. כולה ר' שמעון בן ננס חי' הר"ן, שכן אמרו בגמרא קכ רע"ב: הוא רב דאמר שם סע"א "טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה" דאמר כר' שמעון בן ננס, אימר דאמר ר' שמעון ב"נ מפני שהוא מחרך וכו' אין מדקתני סיפא ר' יוסי אוסר בכלי חרס וכו' מכלל דתנא קמא שרי.

206 ובתוס' פי"ג ט שנינו: ר' שמעון בן ננס אומר פורסין וכו' מפני שמחרך וחכמ' לא הודו לו, וזו בוודאי משנת ר' יוסי החולק והלשון רגיל במשנתו. וא"כ מתני' דלא כר' יוסי.

207 מ"ז: כופין קערה וכו' – ממקור אחר היא, שהיא המשך למ"ה ואין לה הקבלה בתוס'; אבל מ"ח המשכה של מ"ו היא, ואגבה נשנית. ומשנה ז' כולה ר' יהודה אמר ר' יהודה, ועי' בבלי קכא ב: אילימא ר"י, ועי' פכ"ב מ"ג: אר"י מעשה בא לפני ריב"ז וכו', ואולי נשנו מתחילתן שתיהן יחד, ונחלקו ע"י רבי, והכניס את החצי כאן, בסוף ענייני כיבוי.

208 פי"ז. מ"ד: "ר' יוסי אומר" ליתא במשנת הירוש' ובהו' לו ועוד. וסתם משנה היא, וכן מוכח כמו שהעיר הגרי"ב משבת קנז א: מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר"ש מודה דתנן כל הכלים וכו', ור' יוסי מוסיף בתוס' פי"ד א: אף צפורן גדולה, אבל בכ"ז אפשר שעיקר פרק זה ר' יוסי הוא, שהרי במ"ח שנינו: א"ר יוסי בד"א בכסוי קרקע וכו'. ור' יוסי כר"ש ס"ל במוקצה, עי' להלן בפכ"א מ"ג.

209 פי"ח. מ"א: מפנין אפילו ארבע וחמש קופות של תבן וכו' אבל לא את האוצר – כפשוטו פירושו: אבל אין מפנין את האוצר ולא בלהתחיל להסתפק קמיירי, וגם בברייתא שבגמרא קכז א: ת"ר אין מתחילין באוצר תחילה, הנוסח בתוס' פי"ד ד: אין מפנין את האוצר כתחילה בשבת אבל עושה בו שביל וכו', וא"כ אין מכאן ראיה דמתני' ר"ש כפי' הבבלי: אבל לא את האוצר שלא יגמור להסתפק בו כולו דילמא אתי לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחיל ומני ר"ש היא וכו'.

210 ואמנם מ"ב: כופין וכו', נראה שר' יהודה היא, שהוא "מפרש": א"ר יהודה אימתי וכו'; אע"פ שמן "כופין" וכו' ענין חדש הוא ואפשר שהוא מקור אחר.

211 במ"ג נזכר ר' יוסי כחולק.

212 בסופו: וכל צרכי מילה עושין בשבת. זו הקדמה מתאימה לפי"ט, ואינה מתאימה לפי"ח, וע"כ הגיה הירוש': כיני מתני' וכל צרכי חייה =יולדת עושין בשבת.

213 אבל אלה הם כנראה שני מקורות, וזו שבפי"ח משנת ר' יהודה, ולה שייך גם תחילת פי"ט.

214 פי"ט. מ"א: רא"א אם לא הביא כלי וכו', ובשעת הסכנה וכו' ועוד אמר ר"א כורתין עצים וכו' – תרי תנאי נינהו, הראשון ר' יהודה, שכן מפורש בברייתא שבבבלי קל ע"א: מביאז מגולה ואין מביאו מכוסה דברי ר' אליעזר ר' יהודה אומר משום ר"א נוהגין היו בשעת הסכנה שהיו מביאין מכוסה ע"פ עדים.

215 ועוד אמר ר"א, הוא תנא אחר שהקל עוד יותר בשם ר"א, ובברייתא שם: ת"ר במקומו של ר"א היו כורתין עצים וכו'.

216 ואם רישא ר' יהודה היא – קרוב הדבר שמ"א שייכת לפי"ח והיא עוד ממשנת ר' יהודה: "וכל צרכי מילה" היא אפוא הקדמה לפי"ט מ"א.

217 ממ"ב: עושין כל צרכי מילה דומה לו פכ"ג מ"ה: עושין כל צרכי המת וכו' בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין וכו' – מקור אחר הוא.

218 במ"ג ר' יהודה חולק, ונזכר בה בשם ראב"ע מה שנשנה סתם בפ"ט.

219 מ"ד לפי נוסח הירוש' ועוד: אחד למול בערב שבת וכו' חייב, אחד למול לאחר השבת וכו' ר"א מחייב וכו' – כתני ר"ח בשם ר' מאיר בברייתא שבבבלי.

220 ור"ש שונה כנוסח הבבלי: אחד למול אחר השבת וכו' חייב אחד למול בערב שבת וכו' ר"א מחייב.

221 ורב אדא בר אהבה אומר בירוש': זו דברי ר"מ ור"ש אבל דברי ר' יוסי אפי' דבר שאין בעשייתו מצוה הואיל וטועה בו לשם מצוה פטור.

222 וא"כ משנתנו – ר"ש לפי נוסח הבבלי, או ר"מ לפי נוסח הירוש' ועי' עוד בבלי וירושלמי ועי' "מבוא לנוסח המשנה", ח"א, 311–314.

223 מ"ו: אלו הן ציצין המעכבין את המילה בשר החופה וכו', מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. משנה זו אין לה פתיחה, שהרי עדיין לא דברנו כלל על "ציצין המעכבין" או "שאינן מעכבין": ציצין מאן דכר שמייהו?! אלא שזהו מקור אחר שהרי פריעה מקומה במ"ב, ותחילתו חסר: בתוס' פט"ו ד בבלי קלג ב: כל זמן שהוא עסוק במילה חוזר אף על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש אין חוזר אלא על הציצין המעכבין את המילה, והסוף במשנתנו: אלו הן ציצין המעכבין וכו'. אלא שבירוש' אמרו שם: פירש אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין את המילה סיפא דתוספתא. אמר ר' יוחנן דברי ר' יוסי אפי' פירש חוזר אפי' על ציצין שאין מעכבין את המילה, וכך היא מסקנת הבבלי שם.

224 רבי סתם אפוא כר' יוסי, ע"י שהשמיט את תחילתה של הלכה זו, או שהשתמש כאן במשנת ר' יוסי, ולא העתיק את כולה.

225 פ"כ. מ"א: וחכ"א וכו' אבל נותנין לתלויה ביו"ט. בתוס' פט"ז א: אמר ר' יהודה אימתי אמרו נותנין לתלויה ביו"ט בזמן שנתן עליה מערב יו"ט וכו' – "אימתי" של ר' יהודה "לפרש", וא"כ אפשר שהכל משנת ר' יהודה, אלא שרבי השמיטו, מפני שהוא חולק עליו בזה.

226 במ"ב: ועושין אינומלין בשבת ר' יהודה אומר בשבת בכוס, ביו"ט בלגין ובמועד בחבית; זהו גם מין "אמר ר' יהודה בד"א בכוס וכו' ".

227 מ"ג: אין שורין את החילתית בפושרין – "הא בצונן מותר" ור' יוסי היא בבלי קמ א; בתוס' פט"ז ג: אין שורין את החלתית בפושרין בשבת ר' יוסי אומר בצונין מותר בחמין אסור, בבבלי שם: דתניא אין שורין את החלתית לא בחמין ולא בצונן ר' יוסי אומר בחמין אסור בצונן מותר. שם: ואין שורין את הכרשינין וכו' אבל נותן לתוך הכברה – מתני' דלא כי האי תנא דתניא ראב"י אומר אין משגיחין בכברה כל עיקר בבלי קמ ע"ב.

228 מ"ה: הקש שעל גבי המטה וכו' – נשנית כאן, כמו שהעירותי כבר, מפני "ואם היה מאכל בהמה", שאנו עוסקים בו במשניות שקדמו.

229 ואגב "או שהיה עליו כר או סדין מנענעו בידו" נסמך: מכבש של בעלי בתים וכו', משום דברי ר' יהודה: אם היה מותר מע"ש מתיר את כליו ושומטן, כלומר את כלי המכבש כמו ששנינו בתוס' פט"ז ה: מכבש של בעלי בתים שהתירו להיות נוטל ממנו את הכלים נוטל את המקל ואת הלוחיים ומחזירן לשידה מפני שהן כלים והיא משנת ר' יהודה, וטעמו מפני הכלל הסמוך בתוס' ה"ו: כל שיש בו דברים הניטלין ויש בו דברים שאין ניטלין נוטלו ונוטלן הימנו ומחזירן למקומן. ובזה מתקשר פכ"א: נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכו'.

230 פכ"א. מב: היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת – ר' יוסי היא, בבלי קמב ב: תניא ר' יוסי אומר היתה החבית מונחת באוצר או שהיו כלי זכוכית מונחין תחתיה מגביהה למקום אחר על צדה והיא נופלת ונוטל הימנה מה שצריך לו ומחזירה למקומה.

231 מ"ג: בש"א מגביהין וכו', בבלי קמג א: אר"נ אנו אין לנו "אין אנו סומכין על משנתנו כמות שהיא שנויה" אלא ב"ש כר' יהודה דאית ליה מוקצה וב"ה כר"ש.

232 ואמנם המשנה מוחלפת בכל כי"י ובד"ר ובירוש': בה"א מגביהין וכו', וזו משנת ר' יוסי בתוס' פט"ז ו: בה"א מגביהין וכו' אמר ר' יוסי עינוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס וכו'.

233 ואמנם גם ר' יוסי לית ליה מוקצה, כר"ש, שכן אמרו על משנת כלים פי"ח מ"ב סתם כלים: ההיא ר"ש היא דלית ליה מוקצה בבלי מד ב.

234 וגם סיפא: שער של אפונין וכו' – "ר"ש היא דלית ליה מוקצה" בבלי קמג א.

235 וקרוב שכוליה פירקין ר' יוסי.

236 פכ"ב. מ"א: חבית שנשברה מצילין הימנה מזון שלש סעודות – פשוטו כר' יוסי בפט"ז מ"ב: לעולם מצילין מזון שלש סעודות. ור' יהודה ור' אלעזר חולקין במשנה זו, ובברייתא בבלי קמה ב גם ר"ש כר"א: ור"א ור"ש מתירין.

237 מ"ג: ואין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין – ברוב הנוסחאות: ור' יוסי מתיר ולא יקבנה מצדה דברי הכל! ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה וכו' אמר ר' יהודה מעשה בא לפני ריב"ז בערב ואמר וכו' – סיפא: ואם היתה וכו'. כולה ר' יהודה.

238 מ"ד: נותנין תבשיל וכו' – אינו עומד בשום קשר עם זה שלפניו, ואין לה הקבלה בתוספתא.

239 ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו – כב"ה בברייתא שבבבלי מב א ירוש' ו ע"ב, וכפשוטו הוא בניגוד לפ"ג מ"ד "והביאו" כפשוטו – בשבת.

240 ואין למשנה ד' קשר עם מ"ה ומ"ו, אלא ע"י פ"ג מ"ד "מעשה שעשו אנשי טבריא" וכו', ואמנם כבר אמרתי שבתוס' שם פ"ג ישנן כמה הלכות ששייכות לפרק שלנו, ונראה שהכל נשנית במשנת תנא אחד במקום אחד.

241 ו"שוטחן בחמה" דסיפא – דלא כר' אלעזר ור' שמעון בבלי קמו סע"ב.

242 ומ"ה: לא יביאם בידו אבל עשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת וכו' ומביאין אותה בידן – רישא חנניה בן חכינאי היא בבלי קמז ב, ור"ש פליג, "דר' שמעון אומר מסתפג אדם באלונטית עי' ד"ס ומביאה בידו לתוך ביתו" שבת שם ועירובין פח א, ולברייתא עירובין פו ב ר' חנניה בן עקביה התיר הבאת אלונטית, וכן ירוש' שבת פ"ג ו ע"א, ושמואל אומר שם על רישא ולא יביאם בידו: והדא מתניתא קודם עד שלא התירו הבאת לונטיות, ונמסר שם בשם שמואל: רבי התיר לונטיות.

243 פכ"ג. מ"א: שואל אדם וכו' וכן האשה מחברתה ככרות – בבלי קמח ב: בשבת הוא דאסיר "לומר הלויני" אבל בחול שפיר דמי לימא מתני' דלא כהלל דתנן וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשינה דמים וכו'.

244 וסיפא: ואם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר שבת – בפט"ז מ"ג שנינו: ואם היו פקחין עושין עמו חשבון אחר השבת, ועי' ירוש' שם טו ע"ד.

245 ובסיפא: וכן ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו וכו' – זו משנת ר' אליעזר בס"ז 257: ר' אליעזר מוסיף ארבעה דברים "שדוחים את השבת" חתיכת יבלתו ונותן משכון ולוקח, הרכיבו מירושלים להר הבית והבאתו מחוץ לתחום, שהיה ר' יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינה דוחה את השבת, אבל בפסחים פ"ו מ"א: הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת רא"א דוחין; לפי ס"ז חולק ר' יהושע רק על "הבאתו מחוץ לתחום", ואמנם לעירובין פ"י מי"ג "חותכין יבלת במקדש". ואפשר שמשנתנו היא משנת ר' יהודה ששנה משנת ר' אליעזר.

246 מ"ב: ומפיס וכו' ומטילין חלשים וכו' – תרי תנאי, ורישא – רשב"א תוס'.

247 מ"ג: אבל מחשיך הוא לשמור ומביא פירות בידו "הואיל ועיקר החשכתו לא היתה לכך" כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי וכו' – כפשוטה כולה אבא שאול היא, ובתוס' פי"ז יג בא כללו של אבא שאול אחרי "לפקח על עיסקי כלה" מ"ד: מחשיכין על התחום לפקח על עיסקי כלה כלל אמר אבא שאול וכו' ועל עיסקי המת וכו'.

248 פכ"ד. מ"א – ר"ש מוסיף: ר' שמעון אומר היה עליו שליף מלא נכנס תחתיו ומפרקו.

249 מ"ב–מ"ד אין מקומם כאן, אלא לעיל פי"ח, בין מ"א למ"ב, ולמ"א ומ"ד אין הקבלה בתוס', אבל ישנה למ"ג.

250 מ"ה – תלויה באויר, ואין לה הקבלה בתוס', אבל היא משנה ישנה, ופוקקין את המאור שייך – לפי"ז מ"ז!

251 צירוף־המשניות בולט אפוא במסכת שבת: יש בה ממשנת ר"מ, ר' יהודה, ר' יוסי ור"ש ור' אלעזר: דברים ששייכים למקום אחד במקומות שונים ודברים החולקים זה על זה במקומות שונים, וגם במקום אחד.

252 וידו של רבי ניכרת בה, בין בהכרעות בין בהשמטות ובין בסידור ובצירוף של מקורות.

253 אבל אצ"ל שכמה משניות שלה ישנות־נושנות הן, הרי "הלכות שבת", שהן כהררים התלויים בשערה, כבר נמנו במשנת חגיגה, שהיא מזמן הורדוס.

254 והרי משנת פ"א מי"א: משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד, ופכ"ג מ"א; וכן ע"פ בירושלים שחל להיות בשבת וכו', וכן מ"ב: ומטילין חלשים על הקדשים וכו', בוודאי משניות מזמן הבית הן.

255 ולא יצא האיש בסנדל המסומר פ"ו מ"ב – גם היא משנה ישנה, וגם עיקרה של פ"ו מ"ח ונכנסין בהן בעזרה – ואין נכנסין בהן בעזרה ומ"ט ובני מלכים בזוגין – מזמן הבית. ופי"ד מ"ג מי דקלים הוא "משנה ראשונה" "בראשונה" שלפני ר"ע.

256 וגם המשנה האחרונה פכ"ד מ"ח – מזמן הבית. אלא שלפנינו בשבת בעיקרו – נוסח של תלמידי ר"ע.

257 על סידור המשניות בתוס' שבת העירותי בפתיחתי זו בכמה מקומות: ניכר שהיה לפניה משנה, או משניות, בסדר אחר ובהיקף אחר; יש בה כמה משניות מקבילות ושאינן מקבילות. כמה ממשנת ר' יוסי, וגם כל פרק "דרכי האמורי" פ"ו–פ"ז ממשנת ר' יוסי, אע"פ שעיקרן משנה קדומה, שכבר הזכירה ר"מ, ת"כ אחרי פי"ג ט: רמ"א אלו דרכי האמורי שמנו חכמים.

258 אף כמה הלכות אחרות שנזכרו במסכת שבת עתיקות מאד, בכל־אופן מזמן הבית.

259 כך נזכר "תחום שבת", σαββάτου ὁδός במפעלי השליחים א יב.

260 "הדלקת הנרות", מזכיר יוספוס אפיון II 39, סנקה 47,95.Epist lucernas sabbatis, פרסיוס 194–179 V.Sat, יובנל 106–105 XIV.Sat ועוד.

261 ההלכה שלא יכנס אדם לדין בע"ש "מן המנחה ולמעלה", היתה נוהגת בזמן הבית אפילו בחו"ל, כמו שמעידה תעודתו של אגוסטוס קיסר לבני קיריני, "מן השעה התשיעית" ז"א מנחה קטנה. ש"אין דנין" בשבתות ויו"ט ביצה פ"ה מ"ב יוצא כבר מחשמונאים א' י לד–לה, ומפורש אצל פילון: על כן אין אנו רשאים לבטל את חוקי היום השבת, כגון להדליק אש, לעבוד בשדה או לשאת משאות, או לדון

262 ולפסוק דין, או לקבל פקדון או לגבות חוב עי' שבת פכ"ג מ"א. ואסמכוהו אקרא משנת ר"א 367־8: מניין למקח וממכר והלואה ופקדונות שנקראו מלאכה שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. מניין לדינין ולטענות ולערעורין וכל מעשה בית דין שנקראו מלאכה שנא' כנניהו ובניו למלאכה החיצונה על ישראל לשטרים ולשפטים ואלו "שבות" הם, ביצה פ"ה מ"ב.

6 שבת פתח ↗

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְקוֹשֵׁשׁ, מַעֲבִיר אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הֲוָה. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: תּוֹלֵשׁ הֲוָה. רַב אַחָא בְּרַבִּי יַעֲקֹב אָמַר: מְעַמֵּר הֲוָה.

26 שבת פתח ↗

תָּנוּ רַבָּנַן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים שְׁלֹשָׁה כֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת: מִקְצוֹעַ שֶׁל דְּבֵילָה, וְזוּהֲמָא לִיסְטְרוֹן שֶׁל קְדֵרָה, וְסַכִּין קְטַנָּה שֶׁעַל גַּבֵּי שֻׁלְחָן. הִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, וְחָזְרוּ וְהִתִּירוּ, עַד שֶׁאָמְרוּ: כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת, חוּץ מִן מַסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה.

33 כתובות פתח ↗

וּמִסַּכָּנָה וְאֵילָךְ נָהֲגוּ הָעָם לִכְנוֹס בַּשְּׁלִישִׁי, וְלֹא מִיחוּ בְּיָדָם חֲכָמִים. וּבַשֵּׁנִי לֹא יִכְנוֹס. וְאִם מֵחֲמַת הָאוֹנֶס — מוּתָּר. וּמַפְרִישִׁין אֶת הֶחָתָן מִן הַכַּלָּה לֵילֵי שַׁבָּת תְּחִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה חַבּוּרָה.

104 שבת פתח ↗

רָבָא אָמַר, ״רְשׁוּיוֹת״ קָתָנֵי: ״רְשׁוּיוֹת שַׁבָּת שְׁתַּיִם״.

126 פסחים פתח ↗

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: אִם בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין, יְהוּ כׇּל אָדָם עוֹשִׂין כֵּן. אֶלָּא: אֵלּוּ וָאֵלּוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹן חֲכָמִים הָיוּ עוֹשִׂין, עַל שְׁלֹשָׁה מִיחוּ בְּיָדָם, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא מִיחוּ בְּיָדָם.

174 שבת פתח ↗

יִדְאֲגוּ כׇּל הָאַחִין כּוּלָּן. אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁמֵּת — תִּדְאַג כָּל הַחֲבוּרָה כּוּלָּהּ. אָמְרִי לַהּ דְּמֵת גָּדוֹל, וְאָמְרִי לַהּ דְּמֵת קָטָן. וְכׇל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין. תָּנֵי רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין חוּץ מֵחוֹבֵל וּמַבְעִיר. אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק תָּנֵי לְבַרָּא, חוֹבֵל וּמַבְעִיר אֵינָהּ מִשְׁנָה. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר מִשְׁנָה — חוֹבֵל בְּצָרִיךְ לְכַלְבּוֹ, מַבְעִיר בְּצָרִיךְ לְאֶפְרוֹ. וְהָאֲנַן תְּנַן: כׇּל הַמְקַלְקְלִין פְּטוּרִין! מַתְנִיתִין רַבִּי יְהוּדָה, בָּרָיְיתָא רַבִּי שִׁמְעוֹן. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מִדְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵא מִילָה, הָא חוֹבֵל בְּעָלְמָא חַיָּיב. וּמִדַּאֲסַר רַחֲמָנָא הַבְעָרָה גַּבֵּי בַּת כֹּהֵן, שְׁמַע מִינַּהּ מַבְעִיר בְּעָלְמָא חַיָּיב. וְרַבִּי יְהוּדָה? הָתָם — מְתַקֵּן הוּא, כִּדְרַב אָשֵׁי. דְּאָמַר רַב אָשֵׁי: מַה לִּי לְתַקֵּן מִילָּה, מַה לִּי לְתַקֵּן כְּלִי. מַה לִּי לְבַשֵּׁל פְּתִילָה, מַה לִּי לְבַשֵּׁל סַמָּנִין. שִׁיעוּר הַמְלַבֵּן כּוּ׳. רַב יוֹסֵף מַחְוֵי כָּפוּל, רַב חִיָּיא בַּר אַמֵּי מַחְוֵי פָּשׁוּט. מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַצָּד צִפּוֹר לַמִּגְדָּל, וּצְבִי לַבַּיִת — חַיָּיב. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: צִפּוֹר לַמִּגְדָּל

208 עירובין פתח ↗

תַּנָּא קַמָּא סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר: כָּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בְּשַׁבָּת, חוּץ מִמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה.

242 עירובין פתח ↗

וּמִסְתַּפְּגִין בַּאֲלוּנְטִית מַאי הִיא, דְּתַנְיָא: מִסְתַּפֵּג אָדָם בַּאֲלוּנְטִית, וּמַנִּיחָהּ בַּחַלּוֹן. וְלֹא יִמְסְרֶנָּה לָאוֹלְיָירִין מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל אוֹתוֹ דָּבָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף מְבִיאָהּ בְּיָדוֹ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ.

245 תלמוד ירושלמי פסחים פתח ↗

משנה: אֵילּוּ דְבָרִים בַּפֶּסַח דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָתוֹ וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִיחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו. אֲבָל צְלִיָיתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין. הַרְכָּבוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם וַחֲתִיכַת יַבַּלְתּוֹ אֵינָן דּוֹחִין. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר דּוֹחִין:

« Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Challah Introductions to Tanaitic Literature, Introductions to Tractates of the Mishnah, Eruvin »